יהדות
הפוך לדף הבית
יהדות מידע יהודי חדשות דעות משפחה תרבות אוכל נשים חינוך
 שווה עיון:
לצאת עם משתמט?

 
שאל את הרב - שאלות ותשובות ביהדות ובהלכה
דף הבית » שאל את הרב - שאלות ותשובות ביהדות ובהלכה » איך יתכן שעלי הכהן שלא חינך את בניו וגרם בכך לחילול שם שמים גדול לא מת כשנכנס לקודש הקודשים
 


» לצפייה בתשובות הרבנית שולמית בן שעיה
חיפוש
» מתקדם

 תגיות
 אינדקס נושאים
 
» אינדקס נושאים ותגיות

איך יתכן שעלי הכהן שלא חינך את בניו וגרם בכך לחילול שם שמים גדול לא מת כשנכנס לקודש הקודשים

מתוך: ספרים » תנ``ך ומפרשיו פורסם בכ"ז בתשרי התשס"ז
לא ידעתי היכן לסווג את השאלה, אני מקוה שלא תעיטי בכתובת.

כוהנים גדולים מתו כאשר נכנסו לקודש הקודשים וחטאו לפני כן. איך יתכן שעלי הכהן שלא חינך את בניו וגרם בכך לחילול שם שמים גדול לא מת כשנכנס לקודש הקודשים

תודה רבה



התשובה:
שלום וברכה
אין זה נכון שעלי לא חינך את בניו. הרי הוא כן חינך אותם בתחום הנשים הצובאות, ואף גער בהם בצורה משמעותית.
האחריות שלו למעשה בניו היא תוצאה של תפיסה מוטעית. לא של כישלון ורשעות.
אני מצרף קטע מספר חדש העומד לצאת לאור ובו יש בירור מסוים של עניין זה:

עלי הכהן:
מספר שמואל נעדר פולמוס גלוי על דמותו של עלי. שלא כמו איוב ואחאב, שהויכוח על דמותם מצוי בחלק הנגלה שבנבואה, הרי שהנביא מסתפק בהצגת דמותו של עלי וסיפור אורחותיו, וכן בשיפוט הא-לוהי כלפיו. ברם, עיון מדוקדק בדמותו מעלה כי גם ביחס לדמותו של עלי יכולה להיווצר מחלוקת גדולה - בין הראייה האנושית של מעשיו לבין השיפוט הנבואי. קיימות שתי אפשרויות לפרשנות דמותו, אשר מלמדות על הפער הקיים בין הערכת הנבואה לבין הדרך בה כנראה ראה עלי הכהן את עצמו. לפיכך, ניתן גם כאן לענות על שתי שאלות הפרשנות הפנימית: מהו עולמו האמיתי של עלי הכהן ופרשנותו לאור דרכה של הנבואה בניגוד למה שאנו מכנים "הפרשנות החיצונית", ומהי ההכרעה הא-לוהית ביחס לדמות זו.
בשל רצוננו לקצר נעמיד את הידוע לנו על דמותו של עלי הכהן מפשוטו של מקרא בראשי פרקים:

א:
...ועלי הכהן ישב על הכסא על מזוזת היכל ד' (שמו"א א, ט).
הצגת הדמויות והמפגש הראשון עימן (אקספוזיציה) היא אחד הכלים דרכו אנו יכולים לשאוב את מהות הדמות בעיני הנבואה. יש לזכור כי בפני הנבואה עומדת בעיה מהותית – בשל היותה כלי מילולי נחסמת בפניה האפשרות להביא בפנינו תיאור ויזואלי מלא של הדמויות. על כן, יש משקל רב לבחירה הנבואית - מה מבין כל מאפייני הדמות נבחר להיות המפגש הראשוני עם הלומד. אחד מהמידות שהנבואה נדרשת בה היא תשומת לב לעובדה האם הוצגו תכונות הדמות, מראה החיצוני, מעמדה וכדו'. ניתן לדוגמה להשוות בין הצגת דמותו של שאול לבין זו של דוד. שאול מוצג על ידי הנבואה כך: "ויהי איש מבנימין ושמו קיש בן אביאל בן צרור בן בכורת בן אפיח בן איש ימיני גבור חיל. ולו היה בן ושמו שאול בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו משכמו ומעלה גבוה מכל העם" (שמו"א ט, א-ב), ואילו דוד מוצג כך: "וישלח ויביאהו והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי..." (שם טז, יב). משקל רב טמון בהבחנה בין שתי הפתיחות, המשפיע על הבנת הסיפורים השונים ודרכי פעולתם של דוד ושאול.
הדרך בה הפגיש הנביא עם עלי אינה מתמקדת בתיאור דמותו הגופנית, כי אם בתיאור ישיבתו על מזוזת היכל ד'. מכאן, שאין הנבואה רואה כמרכז את תיאורו החיצוני, כי אם את צורת ישיבתו, המעידה על תפישתו את תפקידו. את התיאור החיצוני שומרת הנבואה ליום מותו, ושם נודע לנו כי "שמן האיש וכבד מאוד". הנבואה מבקשת להדגיש בפתיחה לסיפור, את הדרך בה ראה עלי את תפקידו - שומר המשכן וקודשיו.

ב:
שני פנים נחשפים ביחסו של עלי לחנה. ראשון בהם הוא החשד בחנה והפגיעה בה. עלי לא הכיר בדרכה של חנה להתפלל על ד' ולבכות, ופירש את מעשיה כהתנהגות אישה שיכורה. כיון שכך, צלף בה עלי, ונתן אותה לפני בת בליעל. שתי נקודות אלו עומדות כל אחת בפני עצמה – האחת היא העובדה שהתנהגותה של חנה לא נראתה בעיניו ככשרה, והשניה היא ראיית תפקידו כשומר המקדש וגוער בנשים שאינן נוהגות כשורה. יחסו אל חנה בולט בעוצמתו, בעיקר לאור העובדה שעלי הכירה כנראה מעליות קודמות, שהרי מידי שנה בשנה היא עלתה ובכתה . בשל כך, מוטלת עלינו משימה פרשנית כפולה – להבין מפני מה לא הכיר בדרכה של חנה לפנות אל ד', ומפני מה החליט להעליב אישה מרת נפש זו.
הפן השני הוא התנהגותו המופתית בשעה שנתגלתה טעותו. עלי לא שמר טינה, ולא נאחז בתפישתו הקודמת. הוא בירך אותה ואיחל לה כי יתן ד' את שאלתה אשר שאלה מעימו. תכונה ההודאה בטעות ויכולת התשובה תתגלה בעלי גם בהמשך.

ג:
שני חטאים חטאו בניו. החטא הראשון הינו חטא המזלג, בהכותם על הסיר ובתביעתם לקבל מנה בראש:
ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ד'. ומשפט הכהנים את העם, כל איש זובח זבח ובא נער הכהן כבשל הבשר והמזלג שלוש השיניים בידו. והיכה בכיור או בדוד או בקלחת או בפרור כל אשר יעלה המזלג יקח הכהן, בו ככה יעשו לכל ישראל הבאים שם בשילה. גם בטרם יקטירון את החלב, ובא נער הכהן ואמר לאיש הזובח: תנה בשר לצלות לכהן ולא יקח ממך בשר מבושל כי אם חי. ויאמר אליו האיש: קטר יקטירון כיום החלב וקח לך כאשר תאוה נפשך, ואמר לא כי עתה תתן, ואם לא לקחתי בחזקה. ותהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני ד', כי נאצו האנשים את מנחת ד' (שמו"א ב, יב-יז).
חטא המזלג הוגדר על ידי הכתוב כניאוץ מנחת ד'. החטא השני הוא שכיבת הנשים הצובאות פתח אוהל מועד :
ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל, ואת אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אהל מועד. ויאמר להם: למה תעשון כדברים האלה אשר אנוכי שומע את דבריכם רעים מאת כל העם אלה. אל בני כי לא טובה השמועה אשר אנוכי שומע מעבירים עם ד'. אם יחטא איש לאיש ופיללו א-לוהים ואם לד' יחטא איש מי יתפלל לו, ולא ישמעו לקול אביהם כי חפץ ד' להמיתם (שם כב-כה).
מפשוטו של מקרא נראה כי עלי הוכיח אותם על חטא הנשים, שהרי אמר להם כי לא טובה השמועה שמעבירים עם ד', אך לא דיבר עימם כלל על חטא המזלג. תוכחתו של עלי רשומה בהמשך רק בקשר לחטא שכיבת הנשים, והיא מנותקת מתיאור חטא המזלג. מיד לאחר חטא המזלג מעמיד הכתוב את שמואל כדמות נגד לבני עלי, ואינו עוסק כלל בתוכחה .
שתי ראיות נוספות תומכות בטענה כי עלי נמנע מלהוכיח את בניו על חטא המזלג. ראשית, כאשר טען הקב"ה כנגד עלי והתנהגותו, הוא התייחס לחטא המזלג בלבד: "...למה תבעטו בזבחי ובמנחתי אשר צויתי מעון, ותכבד את בניך ממני להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל לעמי" (שם כט). הקב"ה תלה את הכרתת בית עלי בכך שהוא היה שותף בהאכלת בניו מראשית המנחה. הדבר נחשב כחטא עלי בשל העובדה שהוא חלק מחטא זה. לו היה עלי מוכיח את בניו על האכילה מהקורבן קודם לזמן הקרבתו, לא היה הכתוב תולה בו את האשמה.
שנית, הכתוב מסכם את חטא המזלג במילים: "ותהי חטאת הנערים גדולה כי ניאצו האנשים את פני ד'". על פי הכתוב, ההגדרה הפנימית של חטא המזלג היא ניאוץ ד'. ואכן, בדבר ד' לשמואל עוסק ריבונו של עולם רק בחטא המוגדרת כניאוץ:
ביום ההוא אקים אל עלי את כל אשר דברתי אל ביתו החל וכלה. והיגדתי לו כי שופט אני את ביתו עד עולם, בעוון אשר ידע כי מקללים להם בניו ולא כיהה בם (שם ג, יב-יג).
הנביא דיבר על "מקללים", המקביל ל"כי נאצו", וטען כלפי עלי כי לא כהה בם. חטא הנשים הצובאות לא נזקף לחובתו של עלי כיון שבחטא זה מחה.
לפיכך, יש צורך לברר מפני מה מחה עלי בחטא שכיבת הנשים הצובאות אך לא אמר דבר משמעותי כלפי ההתנהגות במעשה הקורבן.

ד:
נעבור עתה ללימוד התוכחה עצמה.
ויאמר להם: למה תעשון כדברים האלה אשר אנוכי שומע את דבריכם רעים מאת כל העם אלה. אל בני כי לוא טובה השמועה אשר אנוכי שומע מעבירים עם ד'.
אם יחטא איש לאיש ופללו א-לוהים, ואם לד' יחטא איש מי יתפלל לו..." (שם ב, כג-כה).
על פי פשוטו של מקרא נראה כי דברי עלי ביארו לבניו כי חטא שבין אדם למקום חמור מחטא שבין אדם לחבירו. עלי טען כי אדם שנעשה לו עוול יכול לבוא לפני ד' ולתבוע ממנו כי יעשה דינו. יש דין ויש שפיטה א-לוהית בתחומים אלה. אולם, אם לד' יחטא איש אין לכך תיקון וכפרה, ואין דרך להתגבר על הבעיה . ואכן כך ביאר התרגום את הפסוק:
אם יחוב גבר לגבר הלא ייתון לקדם דינא וישמע מילהון ויפלי ביניהון,
ואם קדם ד' ייחוב גברא - ממן יבעי וישתביק ליה.
עמדה עקרונית זו, הרואה בחומרה דווקא את העבירות שבין אדם למקום, אומרת דרשני, ואנו נראה להלן כי היא עצמה מהווה חלק בלתי נפרד מדמותו של עלי ומתפישתו הרוחנית.

ה:
לאחר נבואת ההכרתה של עלי וביתו, סייע עלי לשמואל לקבל את דבר ד', וקיבל עליו את הדין. הדברים דומים להתנהגותו לאחר תוכחתה של חנה. גם שם, על אף טענת חנה כי לחינם התייחס אליה כבת בליעל (וברקע נשמעים דברי הנביא על בניו שלו עצמו: "ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ד'"), ברך אותה עלי כשהתבררה טעותו. כאז כן עתה, בשעה שנאמרה לו הנבואה המרה השמה קץ לביתו, קיבל עלי את דבר ד', ואף תמך בשמואל ולימדו כיצד להיענות לדבר ד' .

ו:
בסיפור מותו של עלי מודגשת העובדה שמותו נגרם בעקבות נפילת הארון בשבי. לקרב באבן העזר היו שלוש תוצאות חמורות - נפלו מישראל עשרים ושנים אלף איש, שני בני עלי מתו, וארון ברית ד' נשבה. מעבר לפרטי המפלה, יש לזכור כי תוצאתה העיקרית הייתה נגיפת ישראל בפני פלשתים, דבר שהביא בסופו של דבר לחורבן משכן שילה . על אף העובדה שאלה התחומים שגורלם עמד להיות מוכרע בקרב, מדגיש הכתוב כי חרדתו של עלי בעת המערכה נתונה הייתה לארון:
...ויבוא והנה עלי יושב על הכסא יד דרך מצפה, כי היה לבו חרד על ארון הא-לוהים, והאיש בא להגיד בעיר ותזעק כל העיר (שמו"א ד, יג).
מעבר לכך, הכתוב מדגיש כי מותו של עלי בא בגלל נפילת הארון בידי הפלשתים:
...ויאמר האיש אל עלי: אנוכי הבא מן המערכה ואני מן המערכה נסתי היום, ויאמר מה היה הדבר בני. ויען המבשר ויאמר: נס ישראל לפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם וגם שני בניך מתו חופני ופינחס וארון הא-לוהים נלקחה.
ויהי כהזכירו את ארון הא-לוהים ויפול מעל הכסא אחרנית בעד יד השער ותישבר מפרקתו וימות כי זקן האיש וכבד, והוא שפט את ישראל ארבעים שנה (שם טז-יח).
נוסח דברי האיש הנס מן המערכה מציין את נפילת הארון בסוף הדיווח. דבר זה יכול להתבאר או כפחד מפני הידיעה הקשה ביותר, או להפך - כדבר פחות החשיבות. ברם, ביחס למות עלי מדגיש הכתוב כי מותו של עלי בא בעקבות הזכרת נפילת ארון ברית ד' בשבי.


נראה כי ניתן למצוא מכנה משותף בין כל הנקודות הנלמדות על עלי, ומכוח הנבואה לעמוד הן על דמותו של עלי, והן על השיפוט הא-לוהי כלפיה :
תמונת הפתיחה המציגה את דמותו יושב על מזוזת היכל ד' מעידה על הפרשנות הנבואית לדמותו. עלי היה כהן המשכן, ובשל כך זווית הראיה ממנה הוא הביט אל המציאות הייתה הראיה הא-לוהית בלבד. עניינו היה בשמירת קדושת משכן ד', ומעמדה זו התבונן גם בשאר הנושאים שסבבו את עולמו.
כאשר התבונן בחנה ובהתנהגותה לא אחר להגיב. חנה פגעה בכבוד המשכן, והתנהגותה כשיכורה הייתה התנהגות בלתי ראויה. כיוון שהיה מופקד על כבוד משכן היה חייב למנוע זאת, גם אם המחיר היה פגיעה באשה מרת נפש. טיעוניו כנגד בניו בעת תוכחתו חשפו את עולמו הרוחני: ככהן המשכן עבירות שבין אדם למקום הן החמורות יותר. אדם הוא בר חלוף, והפגיעה בו יכולה להיות מתוקנת מול ד'. אולם, פגיעה במלכות שמים ובכבודם היא בלתי ניתנת לתיקון. על כן – כשחשף עלי עבירה המוגדרת על ידו כבין אדם למקום בה חטאו בניו, מחה מיד ואסר עליהם לנהוג כך. שכיבת הנשים הצובאות התבארה על ידו כחילול המשכן, ובאימוץ דרכי התנהגות של עובדי עבודה זרה. עובדי האלילים נהגו לקשור בין מקומות עבודתם לבין הקדשות שסבבו אותם, ונגד זה נלחם עלי, והוכיח את בניו על עבירה זו.
מכאן ניתן להבין את סיפור מותו. על אף העובדה שקרב אבן העזר עשוי היה להמיט אסון כבד על עם ישראל, שהשתקם אט אט מתקופת השופטים, ואף שבפועל מתו רבים מישראל וביניהם שני בניו - ליבו של עלי חרד על ארון הא-לוהים בלבד. זהו מוקד הקודש, וזו נקודת המבט בה הביט עלי במציאות. בכך באה תפישתו לשיא. הדבר גם מוכיח כי הטענות נגדו בחטא המזלג לא התמקדו בכישלונו האישי והתאוותני ח"ו , שהרי אפילו גורל בניו התגמד מול השבר הגדול בשביית ארון ברית ד'.
כך מתבארת התנהגותו גם כלפי חנה. חנה שסבלה מעקרותה נפגשה במהלך חייה עם שלוש הצעות שהוצעו לה, כשכל אחת עודדה אותה לנקוט בדרך אחרת. אלקנה הציע לה להכיר במציאות ולהסתפק בטוב בו זכתה. כיון שלא תוכל לפתור את עקרותה, כדאי לה להפנות את תשומת ליבה לבעלה הטוב לה מעשרה בנים. פנינה ביקשה להרעימה. טיבה של תרעומת זו לא נתבאר במקרא, ועל כן נחלקו אמוראים אם פנינה לשם שמים נתכוונה או שביקשה להעציב את חנה בגלל אהבת אלקנה . אם נניח שפנינה לשם שמים נתכוונה היה בדבריה דבר מה שאמור היה להפנות את חנה לדרך הנכונה, אלא שדבר מה זה לא נתבאר כל צרכו במקרא .
נראה כי גם עלי ציפה שחנה תנהג בדרך אחרת, וציפייה זו קשורה הייתה לדברים על אופיו של עלי ותפישתו שנידונו לעיל. תפילתה העצמית של חנה לא הייתה מוכרת לו, ועל כן הוא חשבה לשיכורה. מהקשר הדברים נראה כי עלי ציפה שחנה אמנם תפנה לקב"ה, אך תעשה זאת דרכו. חלק בלתי נפרד מראיית עצמו כמופקד על היכל ד', הוא הזיהוי של השומר על הקודש עם הקודש עצמו. עלי ראה כנראה את עצמו כמי שמופקד על התווך בין אדם לבין א-לוהיו, וזיהה את כבוד הכהונה עם כבוד ד'. כיון שכך, התיר לבניו לקחת מראשית כל מנחת ישראל, וכיוון שכך צריכה הייתה חנה לראות בו את הדרך להתקשרות בעניין הא-לוהי. חנה לא נהגה כך, ועל כן נדמתה בעיניו כשיכורה, הראויה לביקורת על פגיעתה בכבוד המשכן.
לפי דרכנו, הנבואה פועלת גם בסיפור זה על פי דרכה. ראשית, היא מציעה בפנינו את הפירוש האמיתי לדמותו של עלי. את זאת עושה הנבואה בסגנון סיפורי - היא מביאה בפנינו את מעשי עלי, ואנו נתבעים למצוא את המכנה המשותף בין הסיפורים, וללמוד את פרשנות דמותו של עלי. ברם, אין הנבואה מסתפקת בכך, והיא מביאה את עיקר העיקרים, והוא ה'פסק' הא-לוהי ביחס לעלי. הנבואה מלמדת כי בסופו של דבר נידון בית עלי להכרתה. סיבת ההכרתה לא הייתה עמדתו הרוחנית לעצמה, כי אם הטעות הנוראה בזיהוי שבין הכהן לבין הקב"ה, שהביאה לחטא המזלג ולאי-המחאה כנגד חטא זה.
יש להדגיש כי הנבואה לא דנה את עלי עצמו. היא מלמדת אותנו כי לא ניתן לטעון שתפישתו של עלי הייתה שגויה. היו כמה דמויות במקרא, המייצגות עמדה הרואה את הכל מזווית הראיה הא-לוהית, כשהבולטת ביניהן היא דמותו של אליהו הנביא. גם הראיה הקובעת כי אמת המידה לבחינת מאורעות ותהליכים היא מלכות שמים וכבודם נושאת בחובה מידה של אמת, שהלוא הכהן במקדש הוא כמלאך ד' צבאות, והוא המביא לידי ביטוי תפישה זו. ברם, בית עלי נידון לכליה בשל הסתירה הפנימית החמורה ששלטה בו. הטענה המרכזית של הנבואה כלפיו היא על חטא המזלג. בחטא המזלג, עליו לא הוכיח עלי את בניו, באה לידי ביטוי הטעות הגדולה של בית זה. הסיבה שעלי לא הוכיח את בניו על חטא זה נבעה מזיהוי הכהן עם ריבונו של עולם, ומזיהוי כבודו עם כבוד שמיים. דברי ד' "ותכבד את בניך ממני להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל לעמי" מלמדים כי הפרשנות הפנימית של הנבואה רואה בעלי שותף לחטא. בניו למדו את מעשיהם ממנו - שכן הוא עצמו ראה באכילתם דבר המתאים לזהות שבין הכהן לבין מלכות שמים.


כל טוב
 
כתוב תגובה
גולשים נכבדים,
אנא הקפידו לכתוב הערות עינייניות ביחס לשאלה הנוכחית בלבד!
לצערינו, שאלות, הערות כלליות וכד' שאינן מתיחסות לשאלה, יימחקו מהמערכת.
בברכה, צוות שו"ת מורשת.
הנך מוזמן להגיב על איך יתכן שעלי הכהן שלא חינך את בניו וגרם בכך לחילול שם שמים גדול לא מת כשנכנס לקודש הקודשים
*שם:
  דוא''ל:
האם לפרסם את כתובת המייל בתגובה
*כותרת:
*תוכן:

אימות תווים:
 
רשימת התגובות  
הנשים הצובאות וגו` - דפנה גונן, 23/10/2013
מי הן אותן הנשים הצובאות על פתח אוהל מועד. האם הן נשים הבאות להתפלל , לבקש בקשות או שהן נשים מופקרות .
לא כתוב


פורטל מורשת
דף הבית
אודות
צור קשר
הוסף למועדפים
הפוך לדף הבית
רישום חברים
מפת האתר
ראשי
שאל את הרב
שיעורי תורה
לימוד יומי
לוח שנה עברי
זמני היום
זמני כניסת ויציאת השבת
רפואה שלמה - רשימת חולים לתפילה
פורומים
שידוכים
תיירות
שמחות
אינדקס
ערוצי תוכן
יהדות
מידע יהודי
חדשות
דעות
משפחה
תרבות
אוכל
קניות
כלים
פרסמו אצלנו
במה ציבורית
המייל האדום
בניית אתרים
סינון אתרים
RSS
דרושים
תיק תק – פיתוח אתרים לביה"ס
לוח שנה עברי
זמני היום וזמני כניסת ויציאת השבת
מגשר גירושין
אינדקס אתרי יהדות
אינדקס אתרי חינוך
בית מדרש | מידע יהודי | פרשת השבוע | מאגר השיעורים | לוח שנה עברי | אנציקלופדיית יהדות | חדשות | תרבות | אוכל | קניות | אינדקס אתרים | רפו"ש | שו"ת | פורומים | שידוכים | שמחות | תיירות | במה ציבורית | בניית אתרים | סינון אתרים | דף הבית | הוסף למועדפים | אודות | צרו קשר | RSS | פרסמו אצלינו | דרושים
© כל הזכויות שמורות ל SafeLines