* אם לא התרו בנערה - מדוע מוציאים אותה להורג כאשר הדבר קרה בעיר?
* אם התרו בנערה - מדוע לא מוציאים אותה להורג כאשר הדבר קרה בשדה?
* אם התרו בנערה רק בסוף המעשה, כאשר "היצר אלבשה" - הרי כבר אין כל חשיבות להתראה, שהרי בזמן זה הנערה כבר לא שולטת בעצמה, היא מקבלת את ההתראה רק מתוך היצר, ולכן שוב לא ברור מדוע מוציאים אותה להורג כאשר הדבר קרה בעיר?
* אם בחלק הראשון מדובר על מקרה שהתרו בנערה, ובחלק השני מדובר על מקרה שלא התרו בנערה - מדוע תלה הכתוב את ההבדל דווקא בכך שזה קרה בעיר וזה קרה בשדה, או שכאן היא לא צעקה וכאן היא צעקה, והלא הגורמים הללו אינם רלבנטיים, והדבר היחיד שקובע הוא אם התרו בה או לא? היה עדיף לכתוב בקיצור "אם התרו בה - תיסקל, ואם לא - לא"? (ואין לומר "דיבר הכתוב בהווה" כי "דיבר הכתוב בהווה" זה כשמביאים דוגמה שאפשר ללמוד ממנה מסקנות מעשיות, וכאן אין שום מסקנות מעשיות מההבדל בין עיר לשדה, ההבדל היחיד הקובע הוא עניין ההתראה!)
שאלתך נכונה ועם כל זה פסילתך את אפשרות התשובה לא מדוייקת.
המושג התראה שנועד להבחין בין שוגג למזיד לא מפורש בתורה. ומופיע רק בדברי חכמים. לכן אין לתבוע מן התורה לדבר בלשון חכמים.
האבחנה שבין שדה לעיר מבקשת להבחין אבחנה הלכתית חשובה - לא בין שוגג למזיד אלא בין אונס לרצון. אבחנה זו בלשון ההווה של הכתוב היא בין עיר לשדה. בלשון ההלכתית של חז"ל - אבחנה בין אונס לרצון. כלשון הכתוב: כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש - כן הדבר הזה.
אפשר לתאם בין לשון התורה לפסיקת חז"ל על פי חלק משיטות ההלכה שלא דורשות התראה מחברים [וחברות] היודעות את ההלכה שזנות אסורה.
ואז - אם בעיר ראו עדים שזינתה אין לה דרך להתנצל. אם בשדה ראו הרי יתכן שראו רק את המעשה עצמו ואת עוצמתץ התנגדותה וצעקותיה [שלפני המעשה] לא שמעו - כיוון שרק עתה היגיעו למקום - דבר שלא ניתן לאומרו בעיר במקום שיש אנשים כל הזמן.
אמנם לענ"ד אין צורך במאמץ הזה ולשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד.
עיון פורה
עמית קולא
הרי לכל הדעות צריך לתת הסבר לפשטו של מקרא בצורה שלא תסתור את ההלכה, ולכן גם מי שסובר שצריך התראה עליו לתת הסבר איך שיטתו מסתדרת עם פשט הכתוב.
ואולי צ``ל שפשט התורה מדבר בהווה על אף שאין מכאן לימוד מעשי, כי מה שנלמד ממנו הוא החילוק בין אונס לרצון- שכן הרצון הוא במהותו הגורם המחייב, ואילו ההלכה מדברת על איך אנו יודעים שמדובר במעשה ברצון ובמודעות ולכן הדרישה היא התראה.
שאלה עדיין במקומה עומדת.
לאותן שיטות שכמותן ההלכה, שהתראה היא חלק מהותי משלבי החיוב (ולא כאותה דעה שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד), אין סיבה להבחין במיקום בו אירע האונס, אלא בהגדת העדים האם קיבלה עליה התראה או לא? האם ביקשה מהם להושיעה או לא.!
מה הקשר ללשון מקרא או לשון חכמים?! התראה היא מדין תורה גם אם אינה מפורשת בה, ולא ייתכן שהתורה תתן אבחנה המתעלמת מהצורך בהתראה.
תודה על ההתייחסות.
יתכן גם יתכן הרי השאלה היא על פשוטו של מקרא. ופשוטו לא חייב להיות מבואר על פי כל שיטות ההלכה. לכך יש דרש.
07/02/2006 הילה
באותו עניין
בכל מקרה, פחד לעיתים קרובות משתק. על אחת כמה וכמה כשמדובר באישה במצב המדובר שמאמינה שתיפגע קשות או אפילו קשה יותר אם תתנגד. המציאות היא גם שבהרבה מקומות כשמלמדים נשים בימינו איך להגיב למצב של תקיפה כזאת, מלמדים לא להתנגד כי הסיכויים לשרוד גבוהים יותר למי שלא מתנגדת. לאור זאת, איך מישהו אחר - גם בעיר - יכול לקבוע שמדובר בזנות ולא באונס? הרי אם האישה באמת פוחדת, יתכן מאד שלא תתנגד.
אתה צודק אולם כל טענתי היתה כי העיר והשדה הינן מציאויות המבחינות היטב בין אונס לרצון במקרה רגיל. יתכן אונס בעיר ותתכן זנות בשדה - אך המקרא ביקש לספר את הספור הרגיל.
לא פשוט להשליך ממציאות זמנינו לזמנם[טיבם של אנסים ואלימותם, מעמד האשה, היחס לקריאה לעזרה של אשה וכו`] כבר בתקופת חז``ל אנו מוצאים אונס שאיננו פרי של התפרצות תאווה פתאומית [שזהו כנראה יסוד האונס במקרא] אלא ענין של שליטה כוחנית [בעיל הבתולות על ידי הטפסר - כתובות דף ג].
ולכן ניתן לשוב לפרשנותי הפשוטה שדבר הכתוב בהווה, גם אם מציאות זו היא רק אחת מן האופציות האפשריות.
RSS