 |
|
השאלה: |
תשובות סותרות לגבי תרופות וקמיעות
|
|
|
|
|
|
בתשובה הראשונה (10890) כתב הרב, שההבדל הוא, שבתרופות יש קשר סיבתי בין התרופה לריפוי, ובקמיעות של עבודה זרה - אין קשר סיבתי.
אבל בתשובה השניה (10893) כתב הרב, שגם אם יש קשר סיבתי בין קמיעות לריפוי - אסור להשתמש בהם, "כיוון שאין כאן פניה לקב"ה". (ואכן, בימי הגמרא היה קשר סיבתי בין ע"ז לריפוי, ובכל זאת היה אסור להשתמש בה).
אם כך, עדיין לא ברור לי מה ההבדל בין תרופות לקמיעות: הרי גם בתרופות לא פונים אל הקב"ה, וגם בקמיעות עשוי להיות קשר סיבתי!
צריכה להיות הגדרה מדוייקת יותר.
אני מציע את ההגדרה הבאה לקמיע שאסור להשתמש בו: "כל חפץ, שהתועלת שמייחסים לו נובעת מצורתו החיצונית (ולא משנה אם אכן יש בו תועלת או לא)". התועלת בתרופה לא נובעת מהצורה החיצונית אלא מהתכונות הכימיות שלה; לעומת זאת התועלת בקמיע או בפסל נובעת רק מהצורה החיצונית שלו.
זה מתאים למושגים שהתורה משתמשת בהם בהקשר לעבודה זרה: "תמונה", "סמל", "תבנית".
זה מתאים גם לדברי הנביא ישעיהו (מד19): "ולא ישיב אל ליבו, ולא דעת ולא תבונה לאמור, חצייו שרפתי במו אש ואף אפיתי על גחליו לחם, אצלה בשר ואוכל; ויתרו לתועבה אעשה, לבול עץ אסגוד".
ההגיון מאחרי האיסור: כאשר מייחסים לחפץ תועלת על-סמך הצורה החיצונית שלו, כמעט תמיד הסיבה היא שהחפץ הוא 'סמל' - הוא מייצג כוח רוחני כלשהו שאינו ה' (שכן לה' אין 'צורה חיצונית').
האם יש יסוד להגדרה הזאת?
|
|
התשובה: |
|
|
|
|
|
|
שלום וברכה
ההגדרה שהגדרת לגבי הבחנה בין תרופה לקמיע היא הגדרה טובה, שניתן להשתמש בה.
יחד עם זאת, לא נוכל להתחמק גם מההגדרה הדתית הסובייקטיבית, לאמור: בקמיע המשתמש בקמיע עושה זאת מתוך פניה לכוחות; בתרופה המשתמש עושה זאת מתך הנחה כי זוהי תשובת המדע.
שילוב של שתי ההגדרות יסייע להבחין ברוב המקרים בין תרופה לקמע.
כל טוב
|
|
|
|
|
|
|
|
RSS