ספורי ילדים / מבית אבא / העושים בבנין הארץ

העושים בבנין הארץ


 

בשנת ת"ש עלה אבא מן הגולה והתיישב בירושלים העתיקה, בחצר "אור החיים", לא רחוק מן הכותל.
בגולה תמיד היה אבא עצוב, ובמיוחד במוצאי שבתות, כשהסתלקה שבת המלכה והתחילו ששת ימי המעשה. אבל כאן בירושלים היה שמח ועליז, ובמוצאי שבת היה שמח יותר וכששאלתי אותו מדוע הוא שמח במוצאי שבת יותר מכל הזמנים ?"
ענה לי: "בגולה לא ידעתי לשם מה דרושים המעשים שאני ואחי היהודים עושים בששת
ימי המעשה ? והייתי עצוב. כאן בארץ ישראל יודע אני שנדרשים המעשים לבניין הארץ ולהפרחתה. ואין מצווה גדולה מבניין הארץ. שמצווה זו שקולה כנגד כל המצוות, ודומה היא בערכה למצוות השבת והיא ממשיכה אותה, כיון שאדם מישראל השובת בשבת , מחדש את כוחותיו, ובכוח השבת מסוגל הוא להתחזק ולעשות לבניין הארץ ".
יום אחד הזדמנה לירושלים סיעה של חלוצים מן העמק. הם עשו את השבת ליד הכותל, ולאחר תפילת מעריב הלכו לשמוע הבדלה בבית הרב, מפני שבאותם הימים מנעו אותנו הגויים מלהבדיל ליד הכותל.
שאל הרב את אורחיו מנין באו ובמה הם עוסקים.
סיפרו לו כי באו מן הגליל, מן הקיבוץ. ובמו ידיהם מסקלים הם את האדמה החרבה ומכשירים אותה לזריעת שדה וכרם. ביקשו החלוצים מן הרב שיברך את מעשי ידיהם, מפני שהעבודה קשה, קשה מאוד. זמן רב עמדה האדמה בטרשיה ובשממותה, וטרם התרגלה לעשות פירות. ולפעמים חסרים גם מים, והאדמה היבשה מצטמקת. בירך אותם הרב בברכת מוצאי שבת: "ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו ומעשי ידינו כוננה עלינו" , לאחר שבירכם ערך את ההבדלה. והיה שם ילד אחד מילדי החלוצים. העמיד אותו הרב על כיסאו, הרים את ידו מעלה מעלה, נתן לו את האבוקה ואמר לו: "קח חזק את האור, חזק ! חזק !"
וכשהושיטו החלוצים שתי ידיהם לנר, בשעת ברכת "בורא מאורי האש" הבחין הרב ביבלות המכסות אותן.
סיים הרב את ההבדלה ואמר להם: תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל חד הם. אשריכם שאתם עוסקים במצוות יישוב ארץ ישראל, ומקיימים את הפסוק : "אקשרם על אצבעותיך. כתבם על לוח לבך".



  הרועים הסתלקו רועה הרועים נשאר

בשבת לפנות ערב היה יורד עצב על הלב, ניגוני התפילה של מנחה היו שונים מאוד ממנגינות תפילת שחרית ומוסף: נוגים היו ומלאים געגועים.
וסוף הסעודה השלישית היה שונה מסעודות השבת: דלה היא, בלא בשר ובלא יין. רק שתי חלות ודג מלוח.
אך אם דלה הסעודה, הנה רבות בה הזמירות, ובזמירות נימה של צער על פרידה משבת מלכתא, וגעגועים אל השבת עוד בטרם נסתלקה. וצער על פרידה מן הנשמה היתירה הבאה לשכון בשבת בליבו של יהודי. וצער על השכינה והגאולה המסתלקת והגלות החוזרת.
ואבא היה נוהג לומר: יש עוד סיבה לצער בו שרוי לבו של יהודי בשבת בשעת מנחה. כי בשעה זו הסתלקו שלושת הרועים, יוסף במצרים, משה במדבר, ודוד בירושלים. שלושתם הסתלקו בשבת לעת מנחה, ולזכרם אומרים שלוש פעמים "צדקתך צדק לעולם".
ולזכרם נהג אבא לשיר בסעודת המנחה את מזמור כ"ג בתהילים:
" ה' רועי לא אחסר " ובקול עצוב היה אומר: " הרועים הסתלקו... הרועים הסתלקו... אבל רועה הרועים נשאר ויישאר לעולם."
והיה שר בקול : " ה' רועי לא אחסר ", והיה שופך את כל געגועיו במנגינה.



  קופסת אליהו
אבא היה נוהג לספר לנו על אליהו הנביא, ההולך בכל מוצאי שבת לבתי היהודים ומביא מתנות לילדים. וכאשר פוגש אליהו בילד טוב ובעל כשרונות, הוא מברך אותו שילמד הרבה תורה ויהיה רב בישראל, וגם פרוטה נותן לו אליהו שיקנה לעצמו ממתקים.
וכשהיה אבא ילד, בכל מוצאי שבת היה סבא נותן לו פרוטה ואומר:
"זו מתנה מאליהו הנביא, כדי להמתיק לך את לימוד התורה. ואבא לא היה נוהג לקנות סתם כך ממתקים, כי פרוטות אלו היו יקרות לו. ואת הפרוטות האלו הוא היה אוסף בקופה מיוחדת שנקראה "קופסת אליהו הנביא".
וכך נהג אבא במשך שנים רבות. בכל שבוע היתה שם פרוטה בקופה של אליהו הנביא,
וזו הלכה וכבדה, כבדה והתמלאה.
עברו שנים, אבא גדל. אבל בפרוטות שנתן לו אליהו הנביא לא נגע.
כאשר נולדו לו ילדים רצה לתת להם את הקופה והפרוטות, כדי שישחקו בהם. ואמרו לו: " לא טוב הדבר, הרי פרוטות אלה סגולה הן לזכרון ולהצלחה בלימודים, ואין משחקים בהם." וכך נשארה הקופסה הכבדה על הקיר.
יום אחד ביקר בביתו של אבא שד"ר מירושלים, ר' פנחס שמו. סיפר לו השד"ר על העוני והמצוקה של אחינו בני ישראל, שומרי החומות בירושלים, נתן לו אבא תרומה יפה, לפני שנסע, בא להיפרד מאבא. נזכר אבא בקופסתו של אליהו הנביא , הוריד אותה מן הקיר ונתן אותה לשד"ר למען ילדי ירושלים.
"אליהו הנביא ישמח על שנתתי את פרוטותיו למען ירושלים" אמר.
נענע השד"ר בראשו ואמר: "ישמח, בוודאי ישמח".
לאחר שנחרבה קהילת וורשה בא אבא לארץ וביקש להשתקע בעיר העתיקה ליד הכותל המערבי. ביקשו אנשי ירושלים לתת לו מקום מגורים ראוי לו והנה, במוצאי שבת, כאשר ישב אצל ידידו ר' משה שאצלו התאכסן, בא אליו זקן אחד ואמר לו: " אני הוא השד"ר מירושלים שבקרתי אצלך בוורשה."
הביט בו אבא והכירו: "כן, כן.., אתה ר' פנחס".
"כן אני פנחס."
"חיפשתי אותך כאשר באתי לעיר. ואמרו לי... אמרו שכבר אינך... נו, תודה לאל שאין זה כך. וטוב ויפה שבאת לבקר אותי. יישר כוחך".
ישבו וסיפרו זיכרונות. אמר ר' פנחס לאבא: " את הכסף שהיה בקופסת אליהו התקנתי חדרים בחצרו של "אור החיים" הקדוש הנמצאת בעיר העתיקה. ואם תרצה בכך, חדרים אלה פנויים למענך. למרות שאינם נאים ומפוארים כנאה לכבודו של הרב בקהילה גדולה כוורשה . אבל אם היו החדרים טובים ונאים ל"אור החיים" יתכן ויהיו טובים גם עבורך"
למחרת הלכו ר' משה ואבא ואמא לחצרו של "אור החיים". ופגשו שם ביהודי אחד ר' מרדכי שמו, שפתח להם את החדרים שהיו פנויים כאילו חיכו לבואם , מצאו החדרים חן רב בעיני אבא ואמא ונכנסו לגור בהם.
ביקש אבא ללכת ולהודות לר' פנחס, ושאל את ידידיו היכן גר ר' פנחס השד"ר. התפלאו ידידיו על שאלתו ואמרו: " הרי עברו כבר יותר מעשר שנים מאז נפטר ר' פנחס...." וכאשר סיפר להם את סיפורו נאנחו ואמרו: "זכותו של אליהו הנביא עמדה לך".

ידיים ריקות
אבא התכונן כל ימיו ליומו האחרון, היום שבו יצא מן העולם. כל חייו היו מעין הכנה ליום הזה, אשר ידע כי יבוא, שכן, אין אדם חי לנצח.
בכל מוצאי שבת, בעת ההבדלה היה פותח את שתי ידיו, מסתכל בהן והופך אותן מצד לצד, כדי לרמוז לתלמידיו כי ריקות הן. הוא היה אומר :
"בידים ריקות באתי לעולם, ובידים ריקות אצא ממנו. ואם הגיעה השעה הנה רואות עיניכם : ידי ריקות ואני מוכן ומזומן".






חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972