|
פעם אחת פגשתי באחד מהזקנים הללו ליד קברו של בנימין בן יעקב, ממזרח לכפר סבא. זקן זה עמד כשראשו מורם אל על ועיניו נעוצות ברקיע, שהיה מנומר בעננים אפורים ורודים באופק שממול שכם. הוא הסתכל בהם מתוך דביקות רבה, ופניו היו מאד עצובים. כשמדי פעם היה פולט אנחות: אי! אי! אי! אך לפתע שינה את טעמו, עיניו נצצו מגיל, הכה באצבע צרדה ומלמל: טוב! טוב! זה טוב! ושוב שקע בעצבות, ומיד חזרה השמחה לנפשו. כך השתנו חליפות מראהו ומלמוליו מספר פעמים עד שלא יכולתי להתאפק למראה התנהגותו המוזרה. ניגשתי אליו ושאלתיו לפשר הדבר. תחילה היסס לענות לי אולם מקץ שתיקה קצרה, כאילו נמלך בדעתו, נענה ואמר לי: "מוטב שאספר לך, כדי שתוכל לספר גם לאחרים. סוף סוף זקן אני. ולא הייתי רוצה לקחת אתי את סודי אל קבר."
הזקן הזדקף על בהונות רגליו ורמז לי באצבעו למקום מסוים ואמר: "במקום זה, הנקרא "קוביית אלשכינא", כלומר כיפת השכינה, עמד לפנים המשכן בשילה, והעננים הסוככים על המקום עולים ממקום המזבח, מעצי המערכה. הם מיתמרים ועולים ומסתכלים כלפי מטה, על שילה עיר האלקים כמו אז, ועתה - הוסיף הזקן והראה באצבעו על עננים והסביר: לא רחוק ממזבח שילה בריחוק שלשה מילין ממנו וממולו, העמיד מיכה פסל והקים שם מזבח ועליו הקריב קורבנות, ומיכה זה מיוצאי מצרים היה, מהילדים שנמעכו בין האבנים, בפיתום ורעמסס, ומהנפילים היה. אך שלא כיתר הילדים בני גילו שקבלו עליהם את הדין ונשארו באמונתם - נפגע מיכה ונפל, יצא לתרבות רעה ונתפס לעבודה זרה, אך לבו של מיכה היה לב יהודי, ונדבק במידותיו של אברהם אבינו והיה מכניס אורחים לפונדקו, מארח אותם ומאכילם ומשקם.
|
