|
עולמו של הקב'ה מלא שירה כים.
כשנוצר אדם הראשון, פתח ואמר שירה. אותה שעה, ערב שבת בין השמשות היה, והתחיל האדם ב"מזמור שיר ליום השבת..." זכה ורעננה היתה שירתו כמי הבאר החיים הנובעים מעדן, אשר שם התהלכה נשמתו טרם שחטא. צלילים טהורים וערבים...
כשחטא אדם הראשון נעכרה עליו רוחו, חשך עליו עולמו. נדמו הצלילים ותיסתם הבאר הנובעת והשירה נאלמה.
אולם, כיוון שבאה השירה לעולם, שוב אינה פוסקת. כשהורחקה השירה מהאדמה פרסה לה כנפים ועלתה למרומים, אל מלאכי השרת אשר חיכו לה והתקנאו באדם אשר זכה בה.
מני אז נתחלקה שירת העולם: ביום השבת היא באה מלמטה, מפי האדם, ובשאר ימי השבוע היא נחלת מרומים.
לא נתקררה דעתו של אדם הראשון כל ימי חייו. וימת אדם הראשון שבעים שנה קודם זמנו. ושנותיו האחרונות נמסרו לדוד "נעים זמירות ישראל". אז נפתחה מחדש הבאר הנובעת, ויתמלא העולם כולו שירה חדשה, ועזה היתה השירה וטהורה וזכה, כשירה הראשונה אשר לפני החטא.
מאז נתחבבו ישראל לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת, ואין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה, עד שיאמרוה ישראל למטה, שנאמר: "ברן יחד כוכבי בקר - ויריעו כל בני אלקים" (איוב לח, ז). ותהי השירה קודש לה' וינגנוה הלויים בבית ה' ומקול נגינתם תשמע שירת העולם, טהורה זכה כבראשונה.
והמלך דוד ראה בחזון רוחו, כי ימים יבואו ובית ה' יחרב וישבתו כהנים מעבודתם ולויים מזימרתם, ועננה כבדה העיבה על שמי חייו: שירת העולם - מה תהא עליה ?
אותה השעה באו הציפורים ותאמרנה לו: אדוננו דוד ! כנפיים לנו כמו לשירה, אנו שוכנות מרומים ויד האוייב לא תוכל לנו. אבו נמשיך את שירת העולם וגם אם יחרב מקדש ה', לא תידום השירה, נשמור עליה עד אשר ייגאלו בניך וישובו לביתם.
נתמלא לבו של דוד תקווה, הודה לציפורי השמים ויעש להן ק"ן לשירה, ק"ן מזמורי תהילים.
כשחרב בית המקדש, קיימו הציפורים את הבטחתן, ותשאנה בכנפיהן את שירת העולם. וציפור אחת, קיננה בין אבני הכותל המערבי ותזמר ללא הפוגה, "ציפור הלוי" קראו לה. כי נשאה את זימרת הלויים בפיה ותצפה ליום בו ייבנה בית המקדש כבתחילה.
שנים רבות קיננה "ציפור הלוי" בין אבני הכותל ונשאה את שירתה, עד שפרצה מלחמת דמים, ובני ערב נלחמו בחילות ישראל. לא עמדה יד הלוחמים להשיב מלחמה שערה בעיר העתיקה ונסוגו. שעל אחר שעל נסוגו, ו"ציפור הלוי" נשאה שירת הקודש, לא חפצה להיוותר לבדה בשבי זרים, ותיסוג עם חילות ישראל ושיר מר בפיה. ובעודה מצפצפת ציפצוף מר וקורע לבבות, פגע בה חיצו של בן ערב אשר עמד על החומה.
מתה "ציפור הלוי" ותשב את נשמתה למרומים.
אולם קול השירה לא נדם. באותו היום נכבש הר ציון ע'י חילות ישראל והכינור שהיה תלוי מעל מיטתו של דוד התחיל מנגן מחדש. ריחף הוא מעל ההר והתנגן מאליו...
|
