|
עורכי החצות שעלו להר ציון בחצי הלילה להתפלל לגאולת ישראל. ספרו, שמזמן לזמן שמעו באויר קול שירה. השירה נשמעה מכל הצדדים, מרחשי העצים והפרחים, מהאבנים המזדקרות כלפי שמים, מרכסי ההרים ואפילו מהכוכבים, מכל פינה עלתה שירה, שירה נעימה המקסימה את הנפש. ואע"פ שהשירה נשמעה בכל מקום, הסתכלו כלפי מערת הקבר ואצל כל אחד ואחד היה הרושם שהשירה יצאה משם, מעומק האדמה התפרצה כלפי מעלה ומלאה את כל החלל בשירה נהדרת.
אנשי ההר אמרו שהשירה הזאת באה מכוח כינורו של דוד שהיה תולה את כינורו מול ההר כנגד החלונות.
כינור היה למלך דוד שהיה תלוי מעל מיטתו בהר ציון ובכל לילה ולילה היה דוד נוהג לקום בחצות, לטייל בהר ולנגן בכינורו שירי שבח ותהילה לאלוקים. והיתה מנגינתו של הכינור ערבה לאוזן ועדינה, וקולה כקול ילדים זכים וטהורים.
עמד המלך במרומי ההר, יפה נוף משוש כל הארץ ושירתו היתה יורדת מטה כטל מהררי ציון מרווה ומחיה נפשות.
שימעו של הכינור היה הולך מסוף העולם ועד סופו, והיו האנשים תמהים ושואלים מניין לו לכינור זה מנגינה כה ערבה ? והיו שענו ואמרו, שהמנגינה באה מנפשו של המלך, מנשמתו שירדה מהרקיע העליון מתחת לכסא הכבוד, אליו עולים כל השירים שבעולם, שירי מלאכי עליון, שרפים ואופנים. וכיון שהנשמה שמעה יום יום את שירת העולם, נתמלאה בשירה. ומשירדה לעולם והיא שוכנת בגופו של המלך, הרי היא משתפכת בשירה יומם ולילה.
אולם למשרתו הזקן של המלך היתה גירסה אחרת. הוא ידע לספר על נחל הכינור שקדם לכינורו של המלך ולמעשה אפילו יצר אזתו.
הגיא שלפני ההר, מספר המשרת, הוא גיא בן-הינום המפורסם, בו עמדו הבמות למולך ובו נהגו עובדי האלילים להקריב את ילדיהם ולשרוף אותם באש. קולם של הילדים היה נוהם מכוח האש ודמם היה נשפך לתוך הנחל העובר ליד הגיא. והיה דמם נוהם ומיילל מתוך נחל זה יומם ולילה, והיה ממלא את כל השטח בשירה נוגה ועצובה, כקול כינור מיילל. והיו אנשי הסביבה קוראים לנחל בשם נחל הכינור, כמו שקוראים לו בערבית עד היום, ואדי רבאבי.
כשבא דוד לירושלים ושמע את יללת הילדים הרס את המולך והעלה את יללתם לכינורו ואז נהפכה היללה לשירה, את צערם של הילדים וכאבם של כל הנרדפים חינם, הכניס לתזך שירתו, לתוך המזמורים הנעלים שבספרו, ספר התהילים, כמו שהוא עשה בזמננו עם מרתף השואה ואפרם של הקדושים הכניסם לנשמתו ושם אותם ליד לבו.
ויש אומרים, הוסיף המשרת הזקן, שהכינור קדם לנחל ומתוכו ירדו תוי השירה למטה והתנסכו כנחל למרגלות העיר. מי יודע נסתרות ?...
כששמע ר' מנדל מזרקרוצים, שבא מאושוויץ, את סיפורו של המשרת, נאנח ואמר - לא שמעתי נסתרות אבל חוששני לשער, שליד התופת על שפת הנחל, עמדו הרשעים בכינורותיהם להחריש את צעקת הילדים. כי מבשרי חזיתי, כשהלכנו לכבשני המוות באושוויץ, ליוו אותנו בתזמורת, בכינורות ובנבלים שמטרתם היתה להחריש את הצעקות והיללות. ואכן מי יודע נסתרות ?...
|
