|
|
ההולכים בהר נהנו מהליכתם שהיתה תמיד הליכה חגיגית והשרתה על האדם רוחניות ושלווה. ההליכה נוחה היתה והדרך נהדרת מלאת הוד. מתפתלת ועולה בין שבילי הרים ונפשו של העולה היתה הומה בקרבו, בשירת נעים זמירות ישראל.
"יפה נוף משוש כל הארץ, הרציון, ירכתי צפון, קרית מלך רב"
אולם לא תמיד היה כך. בשנים הראשונות קשה היתה העליה עד מאוד, והעולה היה צריך לטפס בין אבנים וסלעים ולהישען על העצים והסלעים כדי לעלות לפיסגה. ואז אף נעימה היתה העלייה והרבה מן העולים זכרו אותה מתוך כיסופי נפש וגעגועים.
אחרי כן קבע הממונה חבלים להיאחז בהם בעת העלייה, והעולים היו נאחזים בחבלים ונמשכים על ידיהם, וזה הקל עליהם בעלייתם, כשהיו שרים מזמורי דוד, נעים זמירות ישראל, ועולים בחבלים בשמחה וחדווה. והיו מודדים את המזמורים בְּאַמַת החבלים, אמה למזמור, חמש עשרה שירי המעלות עד פיסגת ההר. וזמר מיוחד היה להם להביע את רגשי לבם "חבלים נפלו לי בנעימים", אמת חבל למזמור.
משמעות נוספת היתה להם לחבלים הללו: כחבלי משיח, כחבלי סבל למרתף השואה, וכחבלי עלייה לקברו של דוד המלך.
העולה להר היה נראה כעולה לאט לאט בנימוסי מלכות, עקב בצד אגודל. ולא כן הדבר. אנשי ההר ידעו לספר על הרצים להר, וכשהסתכלו בפניהם של העולים ניכר היה בהם שהם רצים.
|
|
ומעשה שהיה בזקן אחד שעלה להר ונשם בכבדות, פגש אותו הממונה בעלייתו, דרש בשלומו ושאל אותו, מדוע רץ הוא כה מהר ? הביטו בו הנוכחים בתמהון, איפוא הוא רץ ? להיפך, העולה הלך לאט לאט, במתינות יתירה, ולא רץ לגמרי. אולם העולה הושיט ידו לממונה וענה לו: צדקת ! רץ אני מהר מדי, אולם מה לעשות אינני יכול להאט בריצתי למקור מחצבתי.
וסיפר לו אגדה עתיקה: כשברא הקב'ה את האדם, צבר עפרו מארבע רוחות העולם כדי שכולם יהיו שווים, ושכל העולם ייהיה שייך לכל אחד ואחד. גופו מבבל, איבריו משאר הארצות, ראשו מארץ ישראל, ולבו מהר ציון, וכל מי שמתקרב להר ציון מתחיל לבו דופק והוא נמשך בחוזקה למקורו ולשורשו והוא רץ ועולה, רץ ברגש ומתהלך ברגש כמו שכתוב "בבית אלקים נהלך ברגש".
לרבים מן העולים להר נחשבה העלייה כעבודה. סוגי עבודה רבים היו בהר, כל מה שנעשה בהר, נעשה לשם שמים ונחשב כעבודה, עבודת ה' להתעלות הנשמה. והרבה סוגי עבודה היו: השירה, הזימרה, הריקוד, ההסתכלות, האנחה והחדווה, וההליכה אף היא היתה עבודה, מי שהלך הלך לשם שמים והתעלה בהליכתו, ונפשו דובבה בתפילה.
בדרך כלל נהגו העולים להר, כשנפגשו במכרים, לתת שלום זה לזה ולהתעכב בשיחה, ולהביע התפעלות מיפי ההר והדרו.
נוהג זה שהיה יפה כשלעצמו והכניס רוח חיים בעליות, לא תמיד נשמר על ידי הממונה ומקורביו. תכופות קרה שזקני ההר עברו על פני מכרים ולא הושיטו להם יד לשלום. ופעם קרה מעשה מוזר עם הממונה עצמו.
|
|
היה זה בחג הפסח. המונים עלו להר בשירה וזימרה והתחברו אחד לשני ברעות ואחווה, כל ההר היה כחבורה מאוחדת אחת, כעיר שחוברה לה יחדיו, שעשתה את כל ישראל לחברים, והממונה אף הוא היה בין העולים.
לפתע נפגש בעולה אחד, ידיד ותיק כשהוא עולה עטוף בטליתו, ומפזם לעצמו אחד משירי המעלות.
כשראה העולה מרחוק את הממונה כשהוא מתקרב אליו, שמח בלבו על הפגישה והתכונן לשיחה ידידותית, אולם הממונה שראה אותו, עבר לידו מבלי שברכו לשלום. השתומם העולה על המעשה ונפשו כאבה עליו ולא מצא מרגוע עד שהלך והשיח לבו לפני אחד מזקני ההר וסיפר לו בנימה של טינה את המעשה, ומתוך דבריו נשמע היה כאילו הוא חושד בממונה ביוהרה יתרה.
אמנם הממונה זכה ועמד תדיר על ההר, אבל האם בגלל זה עליו להתגאות ולהגביה עין ? ההר הוא הגבוה ולא האדם העומד עליו ! והאדם השוכח זאת דומה לילד קטן העולה על גג הבית וצועק שהוא הגבוה מכולם.
ניכר היה בדברי העולה שטינתו חזקה מאוד, המשיך בדבר תוכחה וסיים בסיפור מעשה בשם הרבי ר' בונם, מעשה ביתד וכתר.
רבי פנחס מקוריץ שאל פעם את אחד משרי הקיסר למה תולים את כתרו של הקיסר על מסמר שבקיר ויש בכך משום חילול הכתר, והרי מן הדין הוא שימנו אדם מיוחד, ממונה, להיות ער כל זמן שהמלך ישן ולשאת על ראשו את הכתר של הקיסר.
ענה לו השר: זה נעשה בכוונה, מפני שחוששים שאם יעשו כהצעתו, עלול לפעמים נושא הכתר לחשוב לשעה שהוא הקיסר, ויתחיל להתגאות, מה שאין כן המסמר שדומם הוא ואינו יכול לחשוב כלום.
כנראה הוסיף העולה שמשרתיו של המלך דוד, שמים לפעמים את כתרו על ראשם ושוכחים שאינם אלא מסמר.
הרגיש הזקן שהעולה שומר טינה חזקה לממונה ושהוא נעלב ממנו, ונתפס ליצרו לשלם עלבון בעלבון ולבו נתמלא צער, צער כפול. על הממונה שגרם לעלבונו של העולה ועל העולה המעליב בדברי תוכחה את הממונה. ורצה לכפר פניו של העולה ולתקן את המעוות, נאחז הזקן בשתי ידיו בראשו ואמר לו לעולה:
לא מניה ולא מקצתיה ! הממונה אין דרכו להתגאות, יודע הוא שאינו אלא מסמר בלבד, וכל ההר לשיטתו, ערכו בזה שהוא גוש עפר ולא זהב ולא כסף ולא נחושת, ואין לו אפילו ממה להתגאות, עפר פשוט, ובדומה לו אנשי ההר ואף הממונה בתוכם, יסודם מעפר וסופם לעפר.
רואה אתה את החורבות בהר זהו ההר, חורבות! ואין כאן אף היכל אחד להתגאות בו ובתוכם מבלה הממונה את ימיו ולילותיו וחס וחלילה לחשוד בו ביוהרה, חס וחלילה !
לקח הזקן את העולה וסיפר לו מעשה ידוע בהר: מעשה שקרה עם שר בישראל שעלה ביחד עם הממונה להר. (ספור ההר המתנשא)
נהנה העולה מן הסיפור והודה לזקן בעד הערותיו, ואף אמר לו שהוא שמח שביטל את הטינה שבלבו כעפרא דארעא, טינה שהעכירה את רוחו ושהיא אסורה על פי דין ולפי כל יסודות המוסר, ולשם בדיחות הדעת עשה תנועה בידו כמי שזורק מה שהוא על האדמה ואמר לו: את העפר הזה עוקר אני מלבי ומצרף כמו שאתה רואה, לעפרו של הר ציון, טינה שנתבטלה ואנו בחזרה ידידים ורעים ומקיימים את המצוה "ואהבת לרעך כמוך". והתחיל להצדיק את הממונה על שהתנכר אליו בדרך, בודאי לא הכיר אותו או שלא הרגיש בו משום שהיה מודאג בענייני העליה לרגל והיה תפוס ברוב שרעפיו בקרבו.
לא קיבל הזקן את דבריו ואמר לו: לא מיניה ולא מקצתיה ! הוא ראה אותך והרגיש בך ואע"פ כן לא אמר לך שלום, כנראה שהוא מחשיבך מאוד ורואה בך עולה רגל ממש ולא סתם עולה.
השתומם העולה לדברי הזקן וביקש ממנו להסביר לו את הדבר. סיפר לו הזקן מעשה שקרה עם הממונה ושבגללו נמנע הממונה לפעמים מלומר שלום לידידיו בעת העלייה.
מעשה היה בזקן אחד שהלך בשבילי ההר, פגש אותו הממונה והושיט לו ידו לשלום בקריאה של חדווה. עקף אותו הזקן ולא החזיר לו, המשיך ללכת כאילו לא ראה אותו. השתוממו אנשי ההר, על יחסו של הזקן ולא יכלו להבינו. אבל כולם ידעו שהוא ידידו של הממונה ולא זר.
הממונה לא שת לבו למעשה, אולם אנשי ההר, הצטערו על המקרה ולא יכלו להבליג ולהתאפק וכשהזקן ירד מההר, ניגשו אליו ושאלוהו לפשר מעשהו.
חייך הזקן לעומתם ואמר להם, ההליכה בהר בשבילי עבודה היא, נשמתי מתפללת והולכת, ובעת תפילה ההלכה היא שאין משיבין בשלום, ואפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, ואם לדוד בעצמו אסור להשיב, לשומרי ראשו וגחלתו - על אחת כמה וכמה, למרות כל הכבוד המגיע להם. מצאו דבריו של הזקן חן בעיני זקני ההר. ומאז נמנעו להפריע לאלה ששאר רוח להם בעלייתם ובהליכתם.
|
|
