|
|
הזיקה של העם היהודי לקבר דוד אינה ייחודית לקבר דוד בלבד, אלא לכל קברי הצדיקים והקדושים שבארץ. האגדות של הממונה מתייחסות אף הן לכל קברי הצדיקים, וכוונתן של אגדות אלה לעודד את העליה לאותם המקומות כפעולה חינוכית, במטרה להחדיר רעיונות ומחשבות הקשורים לקברי הצדיקים. נכון שלא כולם תופשים את העליה לקברי צדיקים כענין חינוכי, ופשוטי העם עולים מתוך הרגל מקובל. אצלם נושאת העליה אופי עממי פולחני, המנוגד לאמונה הצרופה של היהדות, - מתפללים לצדיקי הקברים, במקום ללמוד מהם, נוהג הנוגד את ההלכה. כך הוא דרכם של מנהגים רבים שכל אחד ואחד מכניס בו תוכן לפי רוחו והבנתו.
העליה לקברי צדיקים מקובלת היא בעם מדורי דורות. יהושע הלך להשתטח על קברי אבות וכך עשה גם ירמיהו, כך עשו בכל הדורות, ובעיקר התפשט המנהג אחרי חורבן הבית, כשכל הארץ הפכה עיי חורבות וקברי גדולי ישראל היו האתרים היחידים שנשארו לזכרון. סביבם התרכזו היישובים הבודדים שהיו בגליל, ירושלים, וחברון. העליה לקברי צדיקים מילאה בדרך כלל תפקיד חשוב בחיי העם, אע"פ שרבים וטובים התנגדו לה בכל הזמנים, ובפרט בתקופת השנים הראשונות לקום מדינת ישראל, שהאוירה הכללית נתנה דגש למעשי בנין ויצירה, והקברים הקדושים הוזנחו ואבדו הרבה מהאקטואליות המעשית.
המתנגדים להר ציון הביעו את התנגדותם לעליה לקברים, תוך שהם התלוצצו מהממונה וחבריו אשר פקדו את הקברים, וקראו להם בשמות גנאי וביטול כגון שומרי קברים וכו'.
ומעשה היה ובא ידיד הממונה שלמד עמו בישיבות ליטא וייסר אותו על פעולותיו ושיטתו וכך אמר לו:
"יודע אני אותך כבן ישיבות מזרעא דוולוז'ין שהתחנך על ברכי תורת וולוז'ין שהיא תורת הגר"א, ולפלא לי עליך על שיטתך לעידוד העליה לקברים" וכששאל אותו הממונה מה זה שייך לוולוז'ין ולהגר"א ? סיפר לו על מעשה שהיו רגילים לספר בוולוז'ין. הגר"א לא ביקר אף פעם אצל קברות אבותיו, רק פעם אחת נאות להצעת אחיו ועלה ביום השנה לקבר אמו. כשחזר אמר לאחיו: הרגשתי שהסבתי נחת רוח לאמא, אלא שלי בעצמי גרמתי צער, ולא הלך עוד.
נכון ! ענה לו הממונה, אלא שונה אני מהגר"א, שכל רגע שלו היה מוקדש לתורה, אולם, אני הקטן, מוטב לי לצער את עצמי ובלבד שאגרום נחת רוח לאמא וציון, היא אמא, כידוע. ולכל צדיק וגדול שאל קברו עולים.
|
|
תשובה זאת היתה מכוונת היתה כנגד דבריו של ידידו וחברו, אולם למעשה לא ראה הממונה שום צער והפסד זמן, או ביטול תורה בעליה לקברי צדיקים. הוא החשיב את העליה לקברי צדיקים כתפילה, כמצוה, ומסורת. והמקיימה זוכה בודאי לשכר הליכה.
הוא השתדל להפוך את העליה לקברי צדיקים למעשה של לימוד, לעלות למקום קבורתם של גדולי ישראל, כדי ללמוד את משנתם וללכת בדרכיהם. ולכן הנהיגו בכל מקום ומקום דפי לימוד מיוחדים מדבריהם של הצדיקים, כגון: ליקוטי תורה, כפי שעשה ר' גרשום בן אשר במאה השש עשרה שחיבר רשימה של כל קברי הקדושים, ורשם ליד כל אחד את דבריו מהמשנה, מהתלמוד, והמדרש, כדי שהעומד יזכור על ציונו לומר דבר הלכה בשמו. הקונטרס "מגן אבות" – נכתב כלימוד ותפילה על קברי האבות. וכן ספרו של ר' רפאל
טריויוש "צח ואדום", ספר לימוד ותפילה. כן נהגו בכל הזמנים ללמוד את כל המשניות הקדושות על ציונו של הרשב"י במירון. התפילה והלימוד על קברי צדיקים השתלבו יחדיו, התפילה אוירה והתלהבות, והלימוד חינך, השכיל, והעלה את האדם לדרגות השלמות.
הממונה ראה את הלימוד בצורתו הפשוטה, לימוד פשוטו כמשמעו, מהכתובים.
זקני הר ציון חלקו על הממונה ולדעתם העליה לקברי צדיקים, עליית לימוד היא, ללמוד מקדושי עליון - מפיהם ולא מכתבם, מהם ממש, על ידי התדבקות נפש בנפש, ומתייחסים לעליות לקברי צדיקים כעליות לחיים, ולא כעליות למתים.
מעשה היה וישבו בישיבת ירושלים העתיקה והתקשו באימרה אחת של רבי עקיבא ולא היו יכולים להסבירה כראוי, הצטערו צער רב על חוסר ההשגה. יעץ להם רבם, הר'מ בישיבה לצאת לטבריה לקברו של רבי עקיבא וללמוד שם את הסוגיה, לדובב אותו ולשאול אותו מה פירוש האימרה. תמהו על דברי רבם המוזרים, אבל כתלמידים מסורים, שמעו לקולו ויצאו יחד איתו לטבריה, התיישבו מסביב לציון קברו ולמדו שם את האימרה, נשאו ונתנו בסוגיה ומתוך חילוף הדברים והמשא ומתן התברר להם הענין בביאור הנכון. לא היו צריכים אפילו לשאול את רבי עקיבא, הוא הקדים תשובה לשאלה.
כשאך דובבו את שפתיו בדברי תורה מיד עלה כנגדם, וכשהכיר במידת יכולתם והשגתם, הסביר להם כמורה נאמן את דבריו, לכל אחד ואחד כפי הבנתו והשגתו. נהנו התלמידים מחויית העליה לקברו, ושאלו את רבם, רעיון זה מנין לו ?
|
|
ענה להם שמסורת היא בין אנשי הח"ן, כשמתייחדים עם קדושי עליון במקום קבורתם ומדובבים אותם בדברי תורה, קמים הם ומתערבים בשיחה כאחד מהחבורה, מתדיינים ומתווכחים כאילו הם בחיים ולפעמים אף מלווים את המבקרים ומטיילים אתם כברת ארץ, שכר הליכה כפי שהלכו אליהם. וסיפר להם את המעשה הידוע שקרה עם רבי חיים ויטל ושבגינו התגלה לאר"י הקדוש ולכל העולם מקום קבורתו של המצביא הראשי, השר בניהו בן יהוידע שעמד בראש הכרתי והפלתי שבימי דוד. ואם בכל קבר כך. בקברו של דוד המלך הדומה לכרם של ענבים על אחת כמה וכמה.
עולי הרגל היהודים של ימי הביניים אינם מזכירים את קברו של בניהו. האר"י הקדוש "גילה" אותו ראשון לתלמידיו בקירוב בשנת הש"ל, קרוב לצפת על השביל המוליך מזרחה אל קברי אביי ורבא.
במכתב שנשלח מצפת בשנת שס"ז, מסופר על מעשה שמסר האר"י הקדוש לרבי חיים ויטאל: "יחוד אחד לילך... לאביי ורבא וישתטח עליהם והס ידברו עמו וימסרו לו. וכן עשה. הלך ונשתטח על קברו וכיוון למה שמסר לו רבו. והם דברו עמו ומסרו לו סתרי תורה... וכיון שחזר לו מהם ובא לפני רבו (האר'י) עמד הרב, עליו השלום, לפניו ואמר לו: ברוך הבא ! והושיב אותו על יד ימינו ושמח עמו שמחה גדולה... אז אמר מהר"ח להאר"י ז"ל: אדוני ומורי !
מה היום מיומיים ? אמר לו האר'י ז"ל: חייך, לא מפניך קמתי ולא לך אמרתי "ברוך הבא" אלא לבניהו בן יהוידע שראיתיו נכנס עמך. ויהי לפלא בעיני מהרר'ח ויטאל, ושניהם לא ידעו מאיזו סיבה נתחברה עמו הפעם נשמתו של בניהו. לאחר זמן ג' חדשים שכבר היה נשכח אצלם אותו המעשה, הלכו שניהם יחד. באמצע הדרך עמד האר'י זצ"ל ואמר: אני רואה שבכאן קבור בניהו בן יהוידע, ע'ה. ולא היה שם לא ציון ולא שום היכר של קבר. נענה מהרר'ח ויטאל נר"ו: חייך, באותו הפעם שהלכתי להשתטח על ציון אביי ורבא קודם לכן, ישבתי כאן בזה המקום ממש, והייתי חוזר על הייחוד שמסרת לי, כדי שיהיה רגיל בפי ובלבי, לומר אותו בלי טעות. אמר האר'י ז"ל: אכן נודע הדבר שמכוח הייחוד שזכרת על קברו בכאן עוררתו והורדת נשמתו לתוך גופו וגם נתדבקה בך".
|
|
