|
|
ההר לא היה מוזיאון, בית נכאת לדברים שהיו ואינם עוד. ההר היה מרכז רוחני חי ותוסס וכל מה שהיה בהר מאוחד במסגרת חיונית מאוחדת המבטאת את רוח ההר ויוצרת את תוכנו.
העולים להר לא באו לראות את הבתים והחפצים, הם באו להשתתף בחיי ההר.
יהודים עלו לתפילה, לשירה, ללימוד, להידבק במסורת העם ולהתייחד עם זכר ההיסטוריה הקדומה והשואה האחרונה.
בהר עבדו את ה' עבודה שבלב ובנפש, כל מה שעשו בהר היתה עבודה לשם שמים, מפני שלכאן באו האנשים להתייחד עם השכינה, ולתת בטוי לחוויות הדתיות הפועמות בלבם. מי שעמד במרתף השואה לפני צנצנות האפר, מה שלא תהיינה הרגשותיו האינדיבידואליות - התייחד עם שופט הארץ בתביעת צדק. ומי שעמד במיצפה הבית ונשק מרחוק בעינים צופיות, את הר-הבית – התעלה והתרומם כאילו עלה להר הבית לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. לבו ובשרו ירננו לא-ל חי.
ההר כולו היה מעין רוחני. חי ומפכה, וכמו כל בית כנסת בישראל שימש "מקדש מעט". מקומו נוכח המקדש והוא מכוון אליו, וכל מה שהתרחש בהר היה בבחינת עבודה, עבודת ה' במובן שחיי אמונה ודת נקראים בשם עבודה. ודרכים שונות לאותה העבודה, בהתאם למנהגים, ולפעולות הקשורות בקיום מצוות ובמנהגים המקובלים.
הביטוי המעשי של החיים הדתיים בהר היה ניכר בעלייה להר, בהליכה בהר, בתפילה, בשירה, באמירת תהלים, בצפייה על פני הר הבית, במעשי קישוט, בשימת כתרים, בבכייה, בהתייחדות עם זכרונות, בהדלקה, באנחת געגועים, בתקיעת שופר, במתן צדקה, ברישום שמות, בריקודים, במתן ברכות, בלימוד תורה, בכתיבת אותיות, וכו'.
מעשים אלו, המצויים בכל בית כנסת ומקדש מעט, קיבלו בהר דגש מיוחד וחשיבות יתירה. כגון: ההסתכלות שהיא ביטוי לכיסופי נפש, התלהבות ודבקות. בכל מקום, מעלה עובד ה' את עיניו כלפי מעלה לנוכח אור התורה או המרחב האין סופי ורואה בכך ביטוי לעבודה, אולם ההסתכלות כעבודת ה' בלטה בעיקר בהר "במיצפה הבית". כל העלייה לרגל היתה מופנית ל"מיצפה הבית" כדי להשקיף על "הר הבית" והכותל המערבי אשר
היה בשלטון זרים. ההסתכלות היתה תוכן העלייה. ההליכה בכל בית כנסת היא הלק מעבודת השם "בבית אלקים נהלך ברגש" ההולך לבית הכנסת, ובבית הכנסת פנימה, העולה לדוכן, לבמה לקריאת התורה, והיורד לפני התיבה, מקבל שכר פסיעות, אולם ההליכה כביטוי של חיים דתיים בלטה בעיקר בהר.
|
|
חיים רוחניים המו בהר ללא הפסק, לפי המסגרת המקובלת בישראל, התפללו שלש פעמים ביום, שחרית, מנחה וערבית. למדו תורה ומשנה, הדליקו נרות וערכו אזכרות להתייחדות עם בני משפחה וקרובים. מלבד המסגרת הכללית היתה להר מסגרת ייחודית, אשר הקיפה את כל החגים והמועדים לרבות חג העצמאות והימים המיוחדים, ימי שמחה, ולהבדיל ימי אבל וצער. נוסף לאלה נערכו בהר ימי חג, הימים שעלו לרגל ולברכה, לברכת הילדים ובני בר מצוה, וימים בהם העבירו ספרי תורה, חפצי דת, בושם פרחים וירק לבתי הכנסת השונים בארץ ובחו'ל.
כן היו ימי אבל בהר כגון: ימי הזכרון לחורבן הבית כמו ט' באב וי"ז בתמוז, יום נפילת ירושלים העתיקה במלחמת השחרור, ימי הזכרון לסבל הגולה ולשואה האחרונה, כמו עשרה בטבת שנקבע כיום הקדיש הכללי לקדושי השואה, ערב חג הפסח שהוא יום מרד הגיטאות, זכר למרד גיטו ורשה שפרץ באותו היום בשנת תש"ג אותו היום היה ערב שבת פרשת ויקרא, השבת שהילדים מתחילים ללמוד תורה, דיני קרבנות . יום זה מוקדש לטבח הילדים, כ' בסיון יום הפרעות, נקבע כיום צום ואבל לזכר הטבח שנעשה ביהודים בתקופות שונות. לראשונה נקבע יום זה כיום צום אחרי מסעי הצלב בשנת תתקל"א, אחרי כן נקבע כיום יום זה כיום צום ואבל אחרי גזירת ת"ח של תקופת חמילניצקי. ובשואה האחרונה נקבע כיום אבל לשואת יהדות הונגריה.
במסגרת התוכנית של מרתף השואה אשר מטרתה היתה לתת ביטוי לסבל ולצרות שבחיי הגולה והשואה האחרונה, נקבע אור לערב שבת "חוקת" כזמן ההתייחדות עם שריפת כתבי הקודש, תאריך שנקבע לפני כשבע מאות שנה בימי ר' יחיאל מפריס, מפני שבו ביום שרפו על מגרש גדול בפריז עשרים וארבע עגלות מלאות ספרי קודש.
היו גם בהר ימים מיוחדים בהם התייחדו עם המקומות הקדושים שנותקו, כאבר מדולדל, מהעם, ועמדו בודדים, גלמודים ועזובים עד מלחמת ששת הימים. הימים הללו נקשרו לפרשה שבה קוראים על אותו המקום, כגון: בשבת "חיי שרה" שבה קוראים על מערת המכפלה העלו את הקשרים עם המקום הקדוש הזה שהיה בידי זרים, ללא מתן גישה. בשבת "וישלח" שבה מסופר על קבורת רחל בדרך אפרתה העלו את זכר קבר רחל, שגם הוא היה בידי זרים בלי רשות לגשת אליו.
יום י"ט באייר שהוא יום נפילת ירושלים העתיקה במלחמת השחרור, הוקדש להתייחדות עם הכותל המערבי, בתי הכנסת, והישיבות שנחרבו בעיר העתיקה בעת מלחמת השחרור.
הגולה המתוארת בבית היריעות ובמרתף השואה הוסיפה לחיות בהר בצלמה ודמותה, כאבה וצערה ושיריה, לרבות שירי הגיטאות המשתלבים בתוכניות ההנצחה, בשפת הקהילות, באידיש.
|
|
בכל יום חמישי בלילה התחילו את ההנצחה בשירת "אני מאמין" שיר האמונה של הגיטאות, כ'כ שרו באידיש "עס ברענט", "מיין שטעטעלע ברענט" וכו'.
בחנוכה העמידו בבית היריעות את מאות החנוכיות שנאספו מהקהילות שנחרבו והדליקו בהן נרות תוך כדי שירת פזמוני חנוכה של העיידות ושירי הגיטאות.
לכל תאריך היתה תוכנית משלו - דומה לתוכנית הכללית המקובלת בבתי-הכנסת, אך שונה מהן. התוכניות שבהר היו מרכזיות והיו בהן חידושים מתאימים ליצירת אוירה דתית לפי צורכי התקופה. חידושים אלה לא היה בהם משום שינוי ערכים, ולא משום חידוש ערכים, אלא משום גילוי ערכים. הדת היא הנצח, וכל דור ודור מגלה בה ערכים חדשים, מגלה אותם מתוכה כהמשך טבעי וכביטוי מתאים לתקופה, כל אדם מגלה בה ערכים חדשים לפי שכלו וטבע נשמתו, וכל דור לפי הגיגו ומדרגת השכלתו. והדור שלנו, דור ה"אתחלתא דגאולה" הכרחי שיגלה ערכים חדשים ונשגבים, מתאימים לדרגת המאורעות, ושיחדש לו ביטויים נעלים לשפע הכביר של הרגשותיו וחויותיו המיוחדות.
|
|
