אנחות
 


באותה שעה ישב הממונה והקשיב היטב לדבריו של ר' מנדל. משסיים ר' מנדל את דבריו שתקו כולם ולא פצו פה.
לבסוף הרים הממונה את ראשו קימעה, נפנה אל המסובים ואמר:
רבותי, אף אני שמעתי פעם אנחה זו, של ר' מנדל. ר' מנדל שמע את האנחה שם במחנה ההשמדה ואני שמעתי אותה כאן במקום הגאולה. דומות וקשורות האנחות זו לזו כשתי טיפות מים אין אנחה אחת מסתיימת עד שאנחה שניה פותחת. ידוע תדעו ששתי אנחות גדולות בוקעות ועולות משתי סוכות של מעלה, מסוכתו של דוד המלך ע'ה ומסוכתו של קודשא בריך הוא. ושתי אנחות הללו מקיפות את העולם כולו מארבע רוחות השמיים מלמעלה ומלמטה.


סוכת דוד הנופלת

באחד מימי העליה לרגל בחולו של מועד סוכות עלתה חבורה גדולה של חוגגים למצפה הבית בהר ציון להשקיף על הכותל המערבי ולהתיחד עם מקום המקדש.
התפללו שם בהתלהבות רבה את תפילת "ומפני חטאינו" של מוסף ונכנסו לסוכה, שהוקמה בהר לעולי רגל לקיים מצוות החג כהלכתה.
היו בה בחבורה אנשים מכל גלויות ישראל שהתקבצו ועלו לחונן את ארצנו, ובהם אברכים ובידיהם כלי זמר ותופים ואפילו אקורדיון לא נפקד מקומו. מיד החלו לנגן לשיר ולרקוד ולא עברה שעה קלה עד שמעגל גדול של רוקדים נלהבים שהקיף את הסוכה מבפנים, כפי ששנינו, סוכה העשויה ככבשן.
וכך היו שרים,
ושמחת ! ושמחת בחגך ! והיית אך ! אך שמח, שמח !
שעה ארוכה רקדו ללא הפסק וללא ליאות, והמונים מבחוץ צבאו על פתחה של הסוכה כשהם מזינים עיניהם בריקוד נלהב.
אחד מבני החבורה קצר קומה, רחב גרם, ובעל גוף חסון, ניצח על השירה והריקוד ודירבן את הרוקדים בקריאות התעוררות,
שירו ורננו, שירו ורננו, ימין ה' רוממה, הרימו רגלים, אל תנומה, ימין ה' רוממה.
בשתי זרועותיו כשני מטילי ברזל היה מחזיק כבצבת את שני שכניו הרוקדים מימין ומשמאל, משכם והרימם, טילטלם וניענעם להרקידם כדבעי. כיוון שהרגיש תשישות בריקוד מיד הרים קולו, שירבב רגליו למעלה ממתניו, והאיץ ברוקדים,
והיית אך שמח !
אך ! הרם קול ! הרם רגל !
והריקוד התגבר ביתר שאת ועוז, ובשעה שהריקוד היה בעיצומו ועזוזו נשמעה אנחה כבדה יוצאת מבין הרוקדים. היה ביניהם זקן אחד בעל הדרת פנים וזקנו ירד לו על פי מדותיו שעמד כל הזמן ושר עם השרים, אך שמח, אך, והיה מכה בידיו ורוקע ברגליו לעדוד הרוקדים. וכל אימת שהגיע לאתנחתא פלט אנחה כבדה, שצרמה לאזנים כשנשמעה ברעש השירה והריקוד. סנט בו המנצח הגוץ,
לאנחה מה זו עושה ? ושמא יפצח מר באיכה ו"אלי ציון" ?
הזקן לא השגיח בו. הוסיף להכות בידיו כשהוא מפזם לו בניגון של עצבות,
והיית, והיית, אך. אך. אך.
ועכשיו תיבל זמירתו באנחות יותר משתיבל קודם. כיוון שראה המנצח שאותו זקן גמר בנפשו להטיל עצבות על הציבור התחכם לו והשתיק את החוגגים כדי שישמע קולו של זקן כשהוא לבדו. מעתה, אמר הגוץ בלגלוג, ישמחנו הזקן בניגון ושמחת בחגך משלו. נענה לו הזקן והלחין ניגונו המלא עצבות על גבי ושמחת בחגך.
והריהו גונח ומלחין מתאנח ומפזם. נו, די, נכנס לו אחד מבני התשחורת לתוך ניגונו של זקן.
כלום תשעה באב היום ?
הפסיק הזקן ניגונו ופתח ואמר:
והיית אך שמח, כל מקום שנאמר אך למעט, אם כן למה בא כאן "אך" ?
מה יש כאן למעט ?
על כרחך אתה למד שגם בשמחה יש צורך למעט.
ומי יודע היכן ואימתי יש למעט ?
באמת אמרו, מעטים היודעים למעט ואחד מהם הוא אותו זקן. אשתקד שמעתי מעשה שהיה כאן בהר ציון. תינוקות מישראל עלו ובאו לכאן משכונת בקעה שבסמוך להר ציון ותלשו ענפים מאילנות שבחורשה בשביל סכך של סוכה לאחר שהקימו דפנותיה בכלונסאות ומטליות מכל שמצאו בסביבתם. בעוד הם סוחבים את הענפים כמתגנבים, גזירה שמא ירגישו בהם השומרים שבהר, פגע בהם זקן אחד סמוך לקברו של דוד המלך. כסבורים היו, שאף הוא מהשומרים וביקשו להשתמט ממנו, הזקן נתן בהם עיניו הטובות ולקחם בדברים עד שניאותו ועמדו במחיצתו. כיוון שעמדו אמר להם:
תינוקות מישראל שאו מרום עיניכם וראו נסרים ולוחים תלויים בחללו של רקיע. נתנו בו הילדים עיניהם הלגלגניות ואמרו לו:
אין אנו רואים נסרים ולוחות תלויים בחללו של רקיע.
אמר להם: תינוקות מישראל, יפים מעשיכם שאתם טורחים בעשיית סוכה, אלא כיוון שלא טעמתם טעם חטא ראוי לכם שתראו נסרים ולוחות תלויים בחללו של רקיע. תדעו לכם, שנסרים ולוחות הללו מסוכת דוד הנופלת הם, נופלת ולא נפלה. בתוך כך התחיל מלחין והיית אך שמח והפליט באך אנחה גדולה, והוא הוא ניגונו, והיא היא אנחתו, כמו ששמעתם עתה מפי. כך שמעתי מפי אחד התינוקות שהיה שם באותו מעמד וכך מסרתי
לכם, בלא הוספה ובלא גריעה, דברים ניגון ואנחה.



בסוד תפילתו של הקב'ה
הוסיף הממונה על דברי הזקן, וסיפר מה ששמע מאביו, כהנא רבא על תפילתו של הכביכול בסוכה. גדולה אנחה של אך, שיש בה אחד מששים מאנחתה של שכינה ביום טוב של סוכות, כשישראל מתכנסים בסוכותיהם שכינה שרויה בחדווה על מצוה קלה זו שישראל עושים ומקיימים. אולם באותו הזמן יוצאת אנחה לעולם מסוד תפילתו של הקב'ה.
נרתעו המסובים אחורנית והביטו בתמהון בעיני הממונה כמחפשים פשר לדבריו המוזרים.
ענה הממונה בשאלה.
הסוכה היא דירת ארעי, נכון ?
נכון ! ענו המסובים.
ואחרי ימי החג כל אחד הולך לביתו נכון ? נכון !
אולם כששכינתא בגלותא וביתו של הכביכול חרב ושומם. שכינתא לאן הולכת ? איה מקום כבודה ?
בימים אלה עומד הכביכול בסוכתו ומתפלל למען ביתו "יהי רצון ויבנו בני את ביתי" ותפילה זו באנחה נשמעת. לשמע דברי הממונה שיבח הזקן את דברי הרב הכהן.
אלא שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, הרים הזקן קולו, ויום טוב של סוכות היום וציוונו יתברך והיית אך שמח. לפיכך, נענע באצבעו למנצח הגוץ, מצוה להרבות בשמחה וכל המרבה בשמחה הרי זה משובח. החווה להם הגוץ באצבעו לבני החבורה שהגיעה שעתו של ריקוד, והוא עצמו פרש ובא לו אצל הזקן לפייסו. אמר לו הזקן לגוץ, אין אני טעון פיוס ולדעתך שאני טעון פיוס, אין לך פיוס גדול מזה, שציבור רוקד ויודע שיש אך במצוות שמחה של יום-טוב. והיית אך שמח, אך, אך, אך שמח.







חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972