חגי ישראל / ימים נוראים / סליחות בטליתו של מרא דעלמא

סליחות בטליתו של מרא דעלמא
 


הסליחות הראשונות שנאמרו בהר ציון בחצות, בלא הכנה נאמרו. ומעשה שהיה כך היה.
ר' יצחק הפראי היה מבקר בהר לעתים תכופות, עמד שעות על יד הקבר והביט מול הר הבית, אמר תהילים והתישב על הרצפה בדומיה. מזמן לזמן היה לן בהר, בוחר לו חדר הרוס בין החרבות במקום שיש בו מדרגות וישן על גבי אבנים. גדולה הנאתו משינה כזאת. סבור היה ר' יצחק שאין אדם מגיע לטעם שיבה של ממש אלא על גבי אבנים ולא במיטה מרופדת כתושבי העיר העצלים המפנקים את עצמם. שינה על גבי אבנים ועל אבני ההר בפרט יש בה, לדעתו, מעין שנתו של יעקב אבינו, באותו הלילה נשאר ר' יצחק הפראי בהר ללינת לילה, לפנות בוקר הוא ירד מן ההר ולבו מלא חלומות וחזיונות.
באותו לילה בו ארע סיפורנו נשאר ר' יצחק בהר עד שעה מאוחרת וכשסיים את תפילותיו וזמרותיו הלך לו לחורבתו לנוח מעט.
שאלו אותו שומרי ההר למה אינו יורד לסליחות לבית-כנסת ? השיב ר' יצחק בחיוך: הלילה לא אעזוב את ההר ותראו שעוד יאמרו סליחות בהר ! כיצד, לא ידע לומר, אבל לבו אמר לו שעוד יאמרו סליחות. אך השומרים לעגו לו.
בלילה סמוך לחצות כששכב על גבי האבנים שמע דפיקות, הוא נבהל, קם על רגליו, והלך לכיוון הדפיקות. בא לו אצל קבר דוד והריהו סגור מבחוץ, נעול במנעולים, ואין שם איש. חושך בחדר, נר התמיד דלק למעלה, אולם אורו קלוש מאד ובכל הפינות אפילה. אבל הרי הוא שומע דפיקות.



מי שם ? אין קול ואין קשב.
בא לו אצל שומרי ההר שיושבים ליד הכניסה להר ושח להם על הדפיקות ששמע. והם לעגו לו ולחלומותיו. חזר ר' יצחק הפראי למקומו. אולם הדפיקות לא הרפו. חזר ובא לחדר הקבר והסתכל. והנה מהצד השני של השער עומד על-יד המצבה בחשכה ר' לייב, המשמש הזקן בעיירתו של ר' יצחק בפולין לפני המלחמה , רחב כתפיים עם פטישו בידו ודופק כדרך שדופקים בעיירות "יהודים, עורו והתעוררו לעבודת הבורא."
בעיניים תוהות הסתכל ר' יצחק על ר' לייב שעמד מולו בלי לנוע ופטישו בידו מורם למעלה כשרביט של מלך. מה מעשיך כאן, ר' לייב ? מלמל ר' יצחק הפראי, הרי נפטרת לעולמך לפני מספר שנים במחנות ?
כיצד הגעת לכאן ? האם אני חולם בהקיץ ? ר' לייב נשאר דומם כאבן. הסתכל בעינים גדולות על ר' יצחק שאזר כח, והוריד את המנעולים מעל החדר של קבר דוד ופתח בעצמו את החדר לקבר, העלה אור בכל העששיות והדליק נרות רבים, בחדר הופץ אור ודומה היה כבית כנסת לפני סליחות.


הכל היה מוכן לסליחות. ומנין אין. הצטער ר' יצחק הפראי. משל לבעל הבית שהכין סעודה לחתונה והמוזמנים לא באו. התבייש ר' יצחק מעצמו ומדוד המלך. וכשהגיע חצות הלילה התחילה רוח צפונית מנשבת ושירתו של דוד נשמעה בהר. הפעם הייתה לשירה הד מנגינה מפורשת של סליחות "יתגדל ויתקדש".
חרדה תקפה את לבו של ר' יצחק הפראי. החדר מואר. דוד המלך אומר סליחות ומנין אין. הנשמע כדבר הזה ? כיוון שכך רץ לממונה להגיד לו את מה שראה. ועדיין לא הספיק לרדת מההר וכבר ראה מרחוק את זקני ההר עולים למעלה לסליחות.
שירת ההר, אמרו לו הזקנים, אינה מצטמצמת בהר בלבד. היא מתפרצת לכל הצדדים וחודרת ללבותם של אלה המקשיבים לקולה. זקני ההר שומעים תמיד את שירתו ומכוונים מעשיהם לפי קולה. כששמעו "יתגדל" שהגיע אליהם מההר, הבינו שדוד המלך פותח בסליחות ומיהרו להר. בדרך עלייתם פגשו בר' יצחק הפראי.
"צדק דוד מלכנו !" אמרו הזקנים "הייתכן להשאיר אותו בליל סליחות לבד, בלא מנין ?" כשהגיעו לקבר רחצו ידיהם והתכוננו לסליחות. אולם טלית לא היתה להם. אנשי ההר לא הכינו טלית מפני שדחו את הסליחות לשחרית. כיוון שהצטערו מאד שאין להם טלית, קם הזקן שבחבורה ואמר : מעשה היה בקוצק אצל הרבי ר' מנדל זצ"ל שבאו להתפלל ולא היתה טלית לש"ץ. אמר הרבי, אם אין טלית מתעטפים בטליתו של מרי דעלמא בארבע כנפות הארץ. נענע הזקן ידיו כלפי ארבע כנפות הארץ ומיד פתח בקול גדול ונעים : יתגדל ויתקדש !







חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972