|
לעשרת הימים שבין כסה לעשור קבע הממונה על ההר מנהג חדש של "ברכת הורים" לילדים. בימים אלה, ובמיוחד ביום שלפני ערב יום הכיפורים, כינס הממונה על ההר את הילדים ממוסדות עליית הנוער אל הכיכר המרכזית שבהר וברכם כדרך שהיו הורים מברכים את ילדיהם לפנים בערב יום הכיפורים.
מנהג זה הביא הממונה מתוך סיפורו של תינוק מישראל יעקב'לה, שריד למשפחה יהודית, שהושמדה בכבשני האש.
מעשה ביעקב'לה שעלה בין כסה לעשור להר ציון יחד עם חבריו לכתה ועם מדריכם. עברו את קבר דוד, את מצפה הבית, את בית היריעות, את בית העדות, את חדר רחל, והגיעו למרתף השואה, בו גנוז אפרם של הקדושים משלושים ואחד מחנות. על יד האפר היה נר תמיד בעל שש פתילות, זכר לששת המיליונים שהושמדו, ומעל לצנצנות האפר הצנצנת עם הרעל, רעל השמד שהיו צוררי ישראל הטמאים נותנים בכבשנים.
המרתף עשה רושם עז ומזעזע על הילד. הוא הדליק נר ואמר לעצמו בלחש "קדיש". המרתף העלה בזיכרונו כל מה שעבר עליו ועל משפחתו במחנות, דום ומדוכא עמד ליד הצנצנות והרהר באותם הימים, שכמעט ונעלמו מזיכרונו.
וכשעזבו הילדים את ההר התחמק יעקב'לה הקטן מחבריו ומדריכו וחזר למרתף. בדרך התעכב על יד הכבשן הגדול העומד בכיכר המרכזית הכבשן שוב הזכיר לו את הכבשן שבמחנה. ולבו הזעיר פעם בחזקה.
התיישב יעקב'לה על הספסל שבכיכר מול הכבשן והסתכל, הסתכל, עד שנרדם.
הממונה על ההר מצא את הילד ישן על הספסל מול הכבשן. הוא התיישב לצדו ליטף את שערותיו, וציפה לרגע שיפקח את עיניו. כשנעור הביט הילד בעיניים בוהות ודמעות אל הממונה היושב לידו.
לפתע תפסו הילד בידיו הקטנות ואמר: "ברכני נא, דוד, כמו שהיה מברכני אבא שלי לפנים בערב יום הכיפורים!"
פני הילד הביעו תחנונים ועיניו דמעות.
שם הממונה את ידיו על ראש הילד וברכהו "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".
פתח הילד וסיפר לו:
שעה שישבתי על הספסל הזכיר לי הכבשן את חיי המחנות ונרדמתי. והנה הגיעה אלי שירה עצובה של צפרים ששרו משירי "הגיטו":
"סהטא אריינגעדרינגט דער ווינט ,
"צולאזט זיך אויף מיין שטערן;
"ער האט ארומגענומן מיך,
"עם האפט אזש א אציטער:
"געזאגט: ס'איז פון מיין מוטער.
"כך זה היה, בדיוק, הרגשתי, שבאה אלי רוח מהעולם הרחוק, ליטפתני על מצחי ונשקת לי. "הבאתי לך נשיקה מאימא" – אמרה הרוח. הייתי מאוד נרגש ונרגז, התייפחתי בבכי, וצעקתי: אימא, אימא, בואי! והיא באה על כנפי הרוח, חיוורת כשלג. כמו באותו יום נורא של ההשמדה בגיטו, כשהעבירה אותי בסכנת נפשות לצד השני של הגיטו, מעבר לגבולות, ומסרה אותי מתוך דמעות שליש והון רב ל"גויה" שכנתנו לפנים, פרשה עלי עכשיו את כנפיה".
"כמה היתה אז אימא חיוורת, שבורה ורצוצה, ולא ראיתי אותה עוד. והיא נשלחה למחנה. ואני נמסרתי על ידי הגויה למנזר".
הילד המשיך:
"כבאותו יום חיבקה אותי אימא, ליטפתני ונשקתני. היא החזירה לי את כל הלטיפות והנשיקות שהרוצחים שללו ממני במשך כל שנות חיי אצל הגויים ובמנזר.
וכשאימא נפרדה ממני, ביקשתי לשלוח אלי גם את אבא.
אבא כמעט שעמד תמיד לנגד עיני. אותו לקחו עוד קודם. הרגו אותו לעיני. אבא הרגיש עוד לפני זה שהולכים לקחת אותו, התלבש בטלית וקיטל כמו בערב יום הכיפורים, שם ידיו על ראש, וברכני. הוא מירר בבכי וברכני, ותמונה זו עומדת תמיד לנגד עיני.
ביקשתי עכשיו מאימא לשלוח לי את אבא. ציפיתי לברכתו.
במנזר בו חייתי, שכחתי כמעט לגמרי, שיהודי אני, אולם מזמן לזמן נתגלתה לפני דמות אבא בטלית וקיטל כשהוא שם ידו על ראשי, בוכה ומברך. לפני ארבע שנים, בערב יום הכיפורים, נתלה אלי שוב בטלית וקיטל, שם ידיו הגרמיות והרזות על ראשי, בוכה ומברך, לפני ארבע שנים, בערב יום הכיפורים, נתגלה אלי שוב בטלית וקיטל, שם ידיו הגרמיות והרזות על ראשי. הוא חיבקני הפעם בחוזקה, הוא בכה וגם אני פרצתי בבכי, עד שהתעוררו הכמרים והאחיות.
לא סיפרתי להם את חלומי. לאחר זמן ברחתי מן המנזר לבית יהודי ועליתי אחר כך לישראל.
אבל כאן מעולם לא ברכוני. לא שם אדם ידו על ראשי לברכני בשום מקום. אימא מילאה את בקשתי. שלחה לי את אבא. הוא בא עם הרוח, עטוף בטלית ובקיטל, ופניו הפעם קרנו משמחה, הוא ליטפני וחיבקני, שם ידיו על ראשו, ליטף שערותיי וברכני ואמר לי:
כאן אתה בארצך;
כל האבות הם הוריך;
כל הילדים הם אחיך.
שעה שבירכני היה כה שמח ומאושר. ואשרו נאצל גם עלי, נכנס ללבי. ומשפקחתי את עיני ראיתי אותך, דוד, וביקשתיך: ברכני נא ברך גם אתה!
ומאז מתברכים הילדים כל שנה על ההר מול הכבשן.
|
