|
|
היה זה בראשית המלחמה העולמית, עם פלישת הנאצים הרשעים למדינת פולין, והגל הראשון של נגישות ורדיפות כלפי היהודים במדינה זו. הגיטו טרם הוקם, וכל יום הביא איתו גזרות חדשות לבקרים ועניבת החנק הלכה והתהדקה, בעקבותיה הלכה והתפתחה תנועת בריחה המונית של יהודים. רבים הצליחו לברוח אל מעבר לגבול המזרחי, לרוסיה ורק מעטים הצליחו ע"י תשלומים מרובים וקשרים שונים להשיג רשיון יציאה לאיטליה על מנת לנסוע לארץ וביניהם הרב הישיש רבי שלמה דוד רבה של ורשה המפורסם.
הידיעה שהרב הישיש עומד לעלות לארץ ישראל גרמה למבוכה רבה בין יהודי ורשה: מבחינה אישית רבים שמחו על הצלתו של הרב, שהיה מאוד חביב עליהם אך מבחינה ציבורית, היתה בידיעה זו משום זעזוע קשה לקהילה, נוצר רושם כללי שהקהילה עומדת להתייתם. והרב בעצמו? בתחילה לא רצה אפילו להעלות על דעתו אפשרות כזאת לעזוב את הקהילה בכדי למלט את נפשו, ברם תלמידיו המרובים, ידידיו ומעריציו לחצו עליו והסבירו לו שלא רק שאין במציאותו בורשא משום תועלת כל שהיא לעדתו אלא להיפך: הוא גורם לצרות, הכיצד? הרשעים היו להוטים לפגוע ולהתעלל דווקא ברבנים וכשהתנפלו על בית הרב התנפלו גם על שכניו. והיה זה פתגם מפורסם ברחובות ורשא. "אוי לרב ואוי לשכניו". בית הרב נחשב היה כמקום מיועד לפורענות ואנשים התרחקו ממנו. כאב לו הדבר לרב כאב כפול, משום שהתרחקו ממנו ומשום שסבלו בגללו, וסבל זה הוא שהשפיע עליו לעזוב את ורשא.
ביום שלפני נסיעת הרב, היה יום קשה מר ונמהר ליהודי ורשא. באותו יום התנפלו הנאצים על בית יהודי באיזו אמתלה זדונית, הוציאו את כל אנשי החצר להורג, וארבעה מביניהם ובתוכם החסיד ר' מנדל'ה תלו על עצים ליד גן העיר "למען ישמעו ויראו". המאורע הזה כיסה את שמי יהדות ורשא בענן קודר של יגון ובלהות.
באותו ערב באו המונים מכל שכבות וחוגי קהילת ורשא לביתו של הרב להיפרד ממנו ולהעביר את תפילתם לירושלים עיר הקודש שהיא השער לתפילות. רבים שהביאו לו פתקאות של בקשות ותחנונים שיטמנם באבני הכותל המערבי, כפי שהיה נהוג.
בשעה מאוחרת בלילה כשהרב כבר נפטר בברכה מאחרון מבקריו ועמד לכבות האור, הופתע לראות באחת הפינות של החדר את רבי שמואל ה"צודאק" – יהודי בעל הליכות מוזרות ומסתוריות, שעסק תמיד בחלומות בהזיות ב"קבלה" ובחכמת המזלות.
מה לך רבי שמואל עומד ומסתתר בפינה? שאלו הרב.
אני חיכיתי לרגע שבו אוכל לשוחח עם כבוד הרב בחשאי. בארבע עיניים – השיב הלה – ואף עתה מוטב שנשוחח בלחש, ולא יגונב שמץ משיחתנו לאוזני זרים. ובכן? – הפטיר הרב.
הס"ס משתלט על העולם והוא טעון תיקון רב – פתח ר' שמואל – העולם שבור ורצוץ ועומד בסכנה גדולה, מכף רגל ועד ראש אין מתום. הרקיב העולם עד שורשו, הס"ס השתלט בכל מלוא חללו, האוויר מלא רעל, אין כבר אויר לנשימה, החושך כיסה ארץ. יש לתקן את העולם, אחרת...
אנחה עמוקה פרצה מלב הרב.
אל יתאנח רבנו – המשיך הצודאק – באנחות אין מתקנים "אנחה שוברת חצי הגוף" והורסת את כל הנשמה. ישנן שתי דרכים לתיקון העולם. דרך אחת היא מן הפרט אל הכלל, מהעולם הקטן, מעולם היחיד, אל העולם הגדול – חיי הכלל. והדרך השניה כיוונה הפוך, מהעולם הגדול אל העולם הקטן.
הרבי ר' אלימלך הרבה לעסוק, כידוע, בתיקון העולם, טרח ועמל והתייגע – ובסופו של דבר לא ראה פרי ברכה בכל עמלו, העולם לא תוקן בשום דבר, והעולם נשאר ברשעתו בחסרונותיו ובמומיו כפי שהיה מקודם. מאוכזב פנה לשמים: הייתכן? יגעת ולא מצאת? הסבירו לו פנים וענו לו ממרומים. ר' אלימלך עד שאתה דואג לתיקון העולם ואת עירך, המקום בו אתה מתגורר כבר תקנת? התחיל ר' אלימלך להתבונן בעירו וראה שאמנם כן. מיד התחיל לעשות לתיקון העיר, טרח ועמל והתייגע, יצא ודרש ברבים, עודד את העסקנים על תקלות ופירצות בענינא דשמיא, בדברים שבין אדם למקום ושבין אדם לחברו, וכשעברו שבע שנות עבודה עמד על יגיעו וראה בצער גדול שליזנסק טרם תוקנה ושוב הסבירו לו פנים: ר' אלימלך עד שאתה דואג לליזנסק וחצרך מהו? האם הוא כבר בסדר? ומיד שינס את מותניו טרח ועמל והתייגע, בא אל אנשי חצרו ועוררם וחזר ועוררם לתקן את מעשיהם, וכשראה שאין סיפק בידו לתקן, חזר ושאל בשמים על פשר הדבר, ענו לו: ר' אלימלך, הלכת לתקן ברשות הרבים ורשות היחיד שלך. מה בביתך גופא?
השתומם הצדיק: מה פירוש? וכי רשות היחיד שלי טעונה תיקון? וכי ח"ו אין בני ביתו כולם אהובים כולם ברורים? חקר ודרש ומצא שאמנם גם אצל בני ביתו אין הכל כשורה, ויש מה לתקן. התחיל לדבר עם כל אחד מבני ביתו ולעוררם ומשדלם לתקן את חסרונותיהם וחולשותיהם, טרח עמל ויגע ולא יצאו שנים מרובות ושוב ראה הצדיק לאכזבתו שעדיין אין ביתו מתוקן כל צרכו. והמצב כמקודם. מעתה אין לי תקנה! כמעט שהצדיק בא לידי ייאוש – ובדמעות שליש הוא פנה לשמים וביקש: ריבונו של עולם, הורני נא דרך חוקיך כיצד לתקן עולמך. והחזירו לו:
ר' אלימלך עד שאתה מתקן את ביתך ואת עצמך כבר תיקנת?
|
|
"קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים". אז הבין הצדיק את הדרך לתיקון העולם, והתחיל לפשפש ולמשמש במעשיו. בכדי להגיע לשלמות הוא טרח, עמל, יגע, ושקד לתקן כל פרט ופרט בדרכיו בתורה במידות ובעבודת ה'. אף הוא היה אומר: אין כפרה בלי תיקון החטא, והכתוב אומר: וכיפר בעדו ואח"כ בעד ביתו ואח"כ בעד כל קהל ישראל. וגם אנו עשינו כך.
כשהתחילה הטומאה להתפשט בעולם, הסיטרא אחרא הגבירה את כוחה בעלמא דידן, לא היתה לנו תקנה אלא בעצה זו של "לך עמי בוא בחדריך" הסתגרנו בחדר והדבקנו מזוזה על דלת החדר, שמירה כנגד המזיקים האורבים מבחוץ.
אולם מה התועלת בסגירת החדר, כשכל הבית מלא טומאה ורשעות? הלכנו והדבקנו מזוזה על דלת הבית. אולם מה התועלת בסגירת הבית כשכל העיר מלאה טומאה ורשעות וממנה חודרת היא לתוך הבית? בסוד חבורת אנשי ח"ן העמדנו את עצמנו בסכנה והדבקנו מזוזה על שער העיר. אולם מה התועלת במזוזה זו בשעה שכל המדינה מלאה טומאה ורשעות. עשינו מעשה נועז הלכנו והדבקנו מזוזה על שער המדינה. אולם גם בזה לא עשינו כלום. העולם כולו מלא טומאה ורשעות ואם יש צורך במזוזה לשמור על העולם נגד הס"ם המשתלט עליו אין עצה אלה להדביק מזוזה על פתח העולם בעצמו. וכאן הרים ר' שמואל את קולו: רבנו. אם לא נעשה דבר זה, תפרוץ הטומאה את כל השערים, היא תרוץ ותשטוף את כל פני תבל בחלאת רשעתה.
העולם אבוד.
לרגעים אחדים שקע ר' שמואל בשתיקה של הרהורים, אח"כ הוציא מזוזה קטנה מכיס מעילו, מסרה לרב ואמר:
רבי שלמה דוד, מזוזה זו הוצאתי ממטמון טמיר, שם הוצפנה ע"י הסבא קדישא, ואותה נחוץ להדביק על פתח העולם וכהלכה.
הסתכל הרב בעיני ר' שמואל שזרחו באור מוזר, נטל את המזוזה מידיו, קם ממקומו כולו נרגש ואמר:
רבי שמואל, אפשר ויש בדבריך המוזרים עניין שנחוץ ללמדו.
"דברי מוזרים" – מלמל ר' שמואל – אמנם כן, דברי נראים לכאורה כמוזרים, אך האם חיינו כולם, וכל המתרחש עכשיו בעולם אינם אף הם מוזרים? שואל אתה, איך מדביקים מזוזה על פתח העולם? והלא כבר היו מעשים כאלה בעולם, כשחלם יעקב אבינו את חלומו הגדול על הסולם ניצב ארצה וראשו מגיע השמיימה, סולם זה לשם מה? עולים ויורדים בו לשם מה? אם לא שעל ידו עלו מעלה מעלה עד השער להדביק שם את המזוזה על פתח העולם? וכך גם עשה הסבא קדישא בשעה שצרות רבות ורעות התרחשו לבוא לעולם.
על שפתי רבי שלמה דוד איש ההלכה וחניך ישיבות ליטא נראה חיוך קל למשמע הדברים האלה ואמר: סוף סוף, ר' שמואל, תגיד נא לי איפה הוא פתח העולם, היכן אתה רוצה להדביק את המזוזה?
דא עקא – החזיר ר' שמואל בנעימה של תמימות רצינית – שלא אני ולא כמותי יודעים לכוון את המקום הזה, ובשביל כך באתי אליך מאורם ורועם של ישראל. בדין הוא, שעל ידיו תתגלגל זכות זו בדורנו.
אני? שאל הרב – מה אני ומה כוחי?
אם קטון אתה בעיניך- "ראש שבטי ישראל אתה" – השיב ר' שמואל בלשון המקרא –כבודו הוא רבה של קהילת ורשא, עיר ואם בישראל, ורשא, כתר מלכות בראשך, ולא עוד אלא שככהן הגדול מאחיו, הרי גם מטה אהרן בידך! ומי יודע אם לא לעת כזאת הגעת לעלות לארץ הקדש, אם לא למלא שליחות קדושה זו לתיקון העולם!
למעשה ישנם שני פתחים לעולם, האחד "בבא תתאה" השער התחתון שממנו יוצאים מלמטה למעלה מבחינת השער לשמים. המזוזה שבשער זה היא מזוזה של מארי דעלמא כמו שיש תפילין של מארי דעלמא ובמזוזה זו כמו בתפילין של מארי דעלמא, מה כתוב בה? שבח לישראל, "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" . שער זה נמצא בכל מקום ובכל שעה שיהודי פותח את סגור שערי לבו ומקדש את שמו יתברך, הוא עושה פתח לשמים ומדביק בו מזוזה למארי דעלמא.
שכן אותו השער הנפתח בלב פורץ לו דרך לשמים ופותח שערים למעלה כמו שאמר הקב"ה לישראל לקראת חג הפסח שהוא חג הגאולה: "פתחי לי אחותי רעייתי" – פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם.
קם רבי שמואל ממקומו אחז בידו של הרב שלמה דוד בשתי ידיו והביאו לחלון ואמר: ישמיענו רבנו, שנינו כבר ישישים, עומדים על סף פרידתנו מן העולם, אין לנו להתרגש משום דבר מבהיל, ואפשר לנו כבר להסתכל בשקט בני המות והס"מ. סבורני, ר' שלמה דוד שכבודו לא יתחלחל אם אראה לו משהו מבעית מאד. אם כבודו מוכן, הוא יכול לראות את המזוזה של שער השמים. ומיד כיבה האור שבחדר, הפשיל הצידה את וילון ההאפלה ואמר לרבי שלמה דוד , יסתכל נא היטב בצד זה ליד העצים, אך בתנאי שלא יתחלחל, אז תראה את המזוזה על שער השמים, מזוזה כהלכה ובה כתוב באותיות של דם התמצית: "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" כמו שצריך, מי כעמנו ישראל יכול לקדש ככה את שמו יתברך?
|
|
הציץ ר' שלמה דוד באותו צד וראה את אותם ארבעה הקדושים התלויים על העצים, בד' קצוות העולם וביניהם רבי מנדל'ה הצדיק כשהוא תלוי באוויר למעלה על משקוף. התחיל הרב רועד וברכיו פקו, קולו החוויר וכמעט קרא תחתיו אלמלא ר' שמואל שתפסו והחזיקו בכח, וקרא: הנה המזוזה, למזוזה כשרה בתכלית נהפך ר' מנדל'ה הצדיק, מזוזה על שער השמים והאם יודע אתה רבי שלמה דוד מה עושה ר' מנדל'ה הצדיק ושאר הקדושים הקבועים שם למעלה, הסתכל, עומדים הם שם ומעבירים השמיימה לגן עדן, דרך השער, את הנשמות הפורחות, כולן נוהרות לשער זה שר' מנדל'ה הוא מזוזתו, זהו הפתח האחד, פתח שכל יהודי עושה אותו בכל מקום שהוא מקדש שם ה' ושם ישראל.
אך ישנו גם פתח שני "בבא עליאה", מלמעלה למטה. פתח לעולם, והמקום הזה הוא קבוע, הוא מששת ימי בראשית, ומקומו שם בבית אל בירושלים ממנו עולות תפילות ישראל, בפתח זה קבועה מזוזתו של ישראל ובה כתוב, שבח לאלקי העולם, שתי הפרשיות של "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ובכדי שישראל ידביקו את המזוזה יש לעלות בסולם המדרגות מעלה מעלה בו עלה הסבא. חג הפסח בו פסח הקב"ה על הפתחים הוא יומם של המזוזות והשערים.
בחג הפסח מאחדין "תרעין עילאין עם תרעין תתאין בחדא". ואף שתי המזוזות מתלכדות ומתאחדות, וזה מרומז בפסוק של קרבן הפסח "ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות" המזוזה של שער העולם וזו של שער השמים.
עכשיו, עכשיו רבנו, ימי ערבי פסחים, ימים של גאולה. בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל, בימים אלה יש להדביק מזוזה בפתחו של עולם, אם לא עכשיו אימתי? רבנו שלמה דוד אתה הוא האיש ואם במקום גדולתך שם ענוותנותך, ומהסס אתה אם כחך מספיק לשליחות זו, הנה בעל הסולם בעצמו. יעקב אבינו לא מת, הוא חי וקיים, יתן ה' והוא יעמוד לימינך לבצע שליחות גדולה וקדושה לתפילת ותיקין.
כשעלה רבי שלמה דוד לירושלים עיר הקודש, יצאו רבני הישוב לקראתו, כיבדוהו כבוד גדול ורצו להושיבו על כסא הרבנות בערים גדולות כיאות והוגן לרבה של ורשא המעטירה. אך הוא סרב לצאת מירושלים, בחר לו חורבה אחת מחורבות ירושלים העתיקה ושם קבע לו את מקומו וישיבתו, שכן אדיר היה חפצו להשתקע בקרבת ה"כותל" וכל יום ויום היה הולך ושופך שיח לבו ומתפלל לשלום יהודי ורשא ושם בין אבני הכותל את הפתקאות, וכך היה רגיל הרב שלמה דוד לעמוד בתפלה דומם כמאובן – בשפתיים נעות וקולו לא יישמע צמוד ומרותק אל הכותל, יום יום, עד שהיו אנשי ירושלים אומרים שרבי שלמה דוד נהפך לאחד מאבני הכותל עצמן.
וכשהיה עומד ליד הכותל היה נזכר בדבריו של אותו ר' שמואל הצודאק, והיה מביט סביבו ומתבונן בנדבכי הכותל ועל החורבות שמסביב, כאילו מחפש את המקום לקיים את השליחות ולהדביק את המזוזה, אך תמיד אסף את מבטיו מתוך רגשי צער, והיה שואל את עצמו: איפה הוא סו"ס פתחו של העולם, והיתה השאלה נשארת תמיד ללא תשובה. הצטער רבי שלמה דוד צער רב על שלא עלה בידו לקיים את שליחותו. והנה קרה פעם, בימי ערב פסח, שיהודי אחד צולע ברגליו בא אליו, סיפר לו שזה אך מקרוב עלה מן הגולה, ומכיוון שעלה בידו להשיג חדר מגורים בירושלים העתיקה לא רחוק מהכותל המערבי מתכבד הוא להזמין את הרב במצוות קביעת המזוזה בחדר זה.
נאות הרב לבקשתו והלך אתו דרך הסמטאות והחצרות עד שהגיעו למקום. ראה הרב שאותו היהודי נעמד ברחוב מוקף בילדים רבים, ושאל אותו:
כמה ילדים יש לך?
"שנים עשר כמספר שבטי ישראל" השיבו היהודי בחיוך מוזר ומסתורי.
"ואיפה המזוזה שעלי להדביקה"? שאל הרב.
"חשבתי שכבוד הרב ידאג עבור מזוזה ג"כ, ענה היהודי.
והחדר איפה הוא?
שם למעלה! ענה הצולע,
אך הלוא אין שום מדרגות לעלות אל החדר ואף לא רואים אותו? התפלא הרב. החדר ישנו והפתח ישנו – השיב היהודי – ואשר לעליה, יש לי סולם, סולם חי –מעמיד אני את הילדים, אחד על כתפי השני וכולם על כתפי בנימין הצעיר וכך נעשים כמדרגות, שעל גבם מגיעים לפתח, והוא הוסיף: "ילדים אלו תינוקות של בית רבן הם" בהבל פיהם העולם מתקיים והם מהווים כמעין סולמו של יעקב אבינו שבו עולים ויורדים עד פתחו של העולם.
הסתכל ר' שלמה דוד בעיני היהודי, החליפו חיוכים ביניהם ועשה כדבר הזקן, הלך והביא את המזוזה שבביתו ומסרה לצולע והנ"ל תפסה בשתי ידיו ועלה על כתפי הילדים שהסתדרו זה על גבי זה להדביק את המזוזה בפתח חדר העלייה.
כל אותו המעשה היה מוזר מאד בעיני הרב, אך ביותר התפלא שמאז, נעלם אותו היהודי הצולע וכל ילדיו מעיניו, ולא ראה אותם יותר, ולא יכול היה אפילו לציין את המקום בו היה חדרו של אותו יהודי מוזר.
לאחר שהעלו את צנצנות אפר הקדושים להר ציון ושמו אותם ב"מרתף השואה" התחילו אנשים רבים נוהרים להר להתייחד עם זכר הקדושים ליד האפר. כשנתיים לאחר מכן עלה להר לפני חג הפסח יהודי זקן ואף הוא צולע וביקש מהממונה שירשה לו להישאר זמן מה בחדר שליד המרתף. "אני באתי מורשא, הייתי שם בשעת מרד הגיטו, הייתי חבוי בבונקר ובדרך נס עלה בידי להינצל מהשמדה, ומשום כך רצוני עתה, בימי ערב הפסח, זמן מרד הגיטו, לשהות כאן מספר ימים רצופים, ולהתייחד ליד אפר הקדושים עם זיכרון הימים ההם" – כך טען הזקן הצולע.
כשראה הזקן שאין דעתו של הממונה נוטה למלא את מבוקשו, הלך ופנה לרבי שלמה דוד שבא מורשא שיתערב בדבר. ואמנם נעתר הרב לבקשתו ודרש מהממונה להרשות לו לשהות בחדר ליד המרתף. כשקיבל הזקן את הרשות, שאל את הרב ומה דינו של חדר זה לגבי מזוזה, ענה לו הרב שלפי הדין חייב החדר במזוזה. למחרת בא הזקן לרבי שלמה דוד וסיפר שמצא בהר ציון בבית שליד המרתף מזוזה אחת מוטלת בין החורבות, כשהסתכל ר' שלמה דוד במזוזה הכירה, נתחלחל וקרא: הלא זוהי אותה המזוזה שהבאתי משם ושהדביקו פעם בחדרו הפלאי של היהודי ההוא! בדק הרב את המזוזה ומצאה כשרה. ואמר לו לזקן: מה מאד חפצתי להדביק מזוזה זו שם בחדר המרתף, אך כוחי אין אתי ואין אני יכול לעלות לשם כך ההרה. במטותא ממך, היה אתה שליח לדבר מיצוה, עלה והדבק מזוזה זו על פתחו של החדר במרתף השואה. ובלבו הרהר על מה שאמר לו רבי שמואל על אותו היום בו מתאחדים שער השמים ושער העולם למזוזה אחת שבה כתוב לשבח ישראל ולשבח העולם "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ"…
|
|
