סלע חנה
 


חנוכה של שנת תש"ח היה חג החנוכה האחרון שלנו בעיר העתיקה, לפני שנפלה בידי הירדנים במלחמת השחרור.
היו אלה ימים קשים ליהודי ירושלים. המלחמה על העיר העתיקה הייתה בעיצומה, וקולות פגזים וכדורים לא פסקו ביום ובלילה. עם ערב הייתה העיר שוקעת באפלה. אנשים הסתגרו בבתים, ואיש לא יצא החוצה. באותו חנוכה ירדו גשמי זעף. ברד כבד היכה בחלונות, על גגות הפח, על כיפות בתי-הכנסת וצריחי המגדלים והמסגדים. הסימטאות התמלאו מים, והפכו לנהרות קטנים. הקור היה עז. מיד לאחר הדלקת נר ראשון של חנוכה בבתי הכנסת התעטפו האנשים במעילים כבדים ומיהרו לבתיהם.
גם רבה של ירושלים העתיקה, ר' שלמה דוד כהנא, סיים את תפילתו, ומיהר עם בניו לביתו שעמד בחצר בית הכנסת "אור החיים" בקצה סימטת חב"ד. נכנסו הביתה סגרו היטב את כל החלונות והאפילו עליהם. רק חלון קטן השאירו כדי לקיים את מצוות הדלקת נרות חנוכה כשאורם פונה אל רשות הרבים.
בדק הרב את פתילות השמן, ואחר כך לקח את השמש בידו, ואמד להדליק נר חנוכה ולברך.
לפתע שמעו בני הבית קול פסיעות ברחוב. והפסיעות הלכו וקרבו אל הבית. היה זה קול פסיעותיו של איש זקן, ההולך לאיטו ומקלו הולך ומקיש לפניו.
מי האיש? לאן הוא הולך? וכי לאן יכול הוא ללכת? הרי בסימטא זו אין אלא בית אחד, ביתו של הרב. והפסיעות קרבו והלכו. ניסו בני הרב להציץ החוצה ולראות מי האיש. אך הסימטא הייתה שרוייה באפלה עמוקה שאפילו אש הפגזים לא האירה אותה.
והפסיעות קרבו והלכו. הנה נשמע הקול ליד הפתח. אחד הבנים מיהר לפתוח את הדלת – אלא שאיש לא נכנס בעדה. עברו רגעים מעטים, ופתאום נשמעו כמה נקישות חזקות באבן הסלעית, ומיד שב ונשמע הד פסיעות מתרחקות והולכות עד שנדמו.



למחרת בלילה השתוללה בחוץ שוב סופה עזה. הרוח הקרה הקפיאה את שלוליות המים שעמדו בחצרות. בשעה שהדליק הרב נר שני של חנוכה נשמע שוב הד פסיעות, וקול מקל מקיש באבני הסימטא. שוב קרבו הפסיעות אל בית הרב. ר' שלמה דוד מיהר להתעטף במעילו ואמר לצאת ולראות מי האיש ולאן הוא הולך. אלא שהרבנית והבנים עיכבו אותו בכוח. חלש היה הרב הזקן, וחששו לחייו אם יצא מן הבית החם אל הכפור הנורא. זאת ועוד: מי יודע מי האיש ההולך בסימטא. מי יודע אם אין כאן מלכודת שהכינו האוייבים לרבם של היהודים.
ובלילה השלישי – מיד לאחר הדלקת הנר, כבר חיכו בני הבית לשמוע: האם ישוב לכאן ההלך המיסתורי? לא חלפו אלא רגעים, והפסיעות נשמעו שוב. הפעם פקעה סבלנותו של הרב. הוא פתח את הדלת, ורץ במהירות בעקבות האיש הפוסע, ובנו מיהר אחריו. הקור היה עז מאוד. אך הרב ובנו לא שמו אליו לב.
הם ירדו בסימטא, ושם ראו דמות כפופה פוסעת לאט אל הסלעים במבוי הסתום שבקצה הרחוב. ושם, ליד הסלעים השיגו הרב ובנו את האיש. כאשר זיהו את הדמות – לא היה גבול לתמהונם: היה זה המקובל ר' יצחק איש ירושלים. לעיני הרב ובנו הרים המקובל את מקלו והיכה בו בכוח רב באחד הסלעים. כאשר פגעה גולת הכסף בסלע – ניתזו ניצוצות, והרב ובנו רואים.
"מה מעשיך ר' יצחק?" שאל הרב את הזקן, שהיה ידוע כאחד המתמידים הגדולים של ירושלים. הוא שקד שעות רבות בלימוד בזוהר ובספרי ח"ן.
ראה הזקן את הרב, אימץ את המקל אל ליבו, נשק לגולת הכסף. ואמר: "רבי, אני מדליק ומעלה את האור בכל החנוכיות שבעולם".
"מה פירוש?" התפלא הרב, "ומדוע במקום זה דווקא?" "העולם שרוי בטעות" – אמר ר' יצחק: "סבורים הם שחג החנוכה בא אך ורק על שום נס פח השמן שדלק שמונה ימים, אך זה לא הכל. חג החנוכה בא הודות לחנה ושבעת בניה שקידשו שם שמים ומתו כדי לא להפר את התורה – חנה אחת ושבעת בניה – שמונה הם, והם מהווים את מקור הנס והאור. אילולא גבורתם – לא יכלה להתעורר רוח הגבורה במתתיהו ובניו. אלמלא מסירותם – לא היה בא נס חנוכה... ומסורת עתיקה יש בידי העוברת מדור לדור, שכאן, בירושלים, במרחק עשרים מדרגות במורד חצר "בית החיים", במקום שהמדרגה נפגשת בסימטת חב"ד במקום זה, תחת סלע זה קבורים חנה ושבעת בניה". "כאן, במקום הזה?" שאל הרב. "כך שמעתי מפי אבא שקיבל מסורת זו מאבי אביו ומגדולי הדור. לפני שנפטר מסר לי אבי מקל זה, וציווה עלי להכות בו בימי החנוכה על הסלע הזה כדי להעלות אור. ואת מצוותו אני מקיים. ועתה מבקש אני... זקן אני וחלש, ובן אין לי... אנא ר' שלמה דוד, קח מידי את המקל, וקבל עליך להמשיך במצוה הקדושה שציווני אבא". דמעות חנקו את קולו של ר' יצחק.


הרב לקח את המקל השחור בעל גולת הכסף, והוא ובנו חזרו הביתה. ור' יצחק הזקן נבלע בחשכה. לא עברו ימים רבים, ור' יצחק נתבקש לישיבה של מעלה.
אלא שעברו ימים ושנים בטרם עלה בידי משפחת הרב לקיים את המצווה שקיבלו על עצמם. העיר העתיקה שהייתה במצור נפלה בידי הירדנים. משפחת הרב נאלצה לעקור מביתה אל העיר החדשה. כשקמה מדינת ישראל – נשארה העיר העתיקה בידי האויבים.
תשע-עשרה שנה חלפו מבלי שבני ירושלים יוכלו לגשת אליה. ר' שלמה דוד, רבה של ירושלים העתיקה, הלך בדרך כל הארץ, ובנו, שהיה עד ראייה לכל אותו מעשה, נתמנה לממונה על הר ציון. במשך כל השנים שמר על המקל השחור בעל גולת הכסף בהר ציון, והמתין ליום שבו יוכל לקיים את צוואתו של ר' יצחק המקובל.
בשנת תשכ"ז שוחרר סוף סוף הכותל. וכאשר הדליקו בני ישראל נר ראשון של חנוכה, לקח את המקל והלך להכות.

ספורי הילדים פורסמו ב"הצופה לילדים"
המאיירת: רחל וינר דוד




חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972