|
בטרם נברא האדם עמדו הצמחים, העצים והשתילים, הפרחים והציצים, על סף האדמה מוכנים לצאת ולא יכלו. ידי האדם חסרו כדי לעבדם ולהוציאם ממעמקי האדמה לאור, "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ ואדם אין לעבוד את האדמה".
כשנוצר האדם והחל לעבוד את האדמה "ויצמח ד' אלקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל."
ויגדלו העצים ויתנו פירות.
|
|
וכשבשלו הפירות נפלו מעצמם בשלים וטובים. הולכי דרכים ראו את הפירות על הארץ לקטום ואכלום וסעדו את לבם.
בא בעל העצים וגדרם בגדר ולא נתן לעניים ולעוברי דרכים ללקט את הפירות.
הצטערו העצים והתאוננו – מי הוא האדם הזה המפריע והגודר גידולים ומשעבדם לעצמו?
קמלו העצים כי בשלו הפירות והרקיבו על העצים. הצטער האדם על עבודתו ויתפלל לאלקים.
|
|
הביאו שניהם טענותיהם לפני בית-דין של מעלה. טען העץ: הרי אני גדל מעצמי ופירותי לכולם, טען האדם: הרי אני מעבדו, סוקלו, גוזמו, מביא לו מים ומטפל בו ופרותיו שלי.
הכירו בבית הדין בצדקת שניהם וקבעו את הפירות לבעל הבית אולם פינה הניחו בו – פאה, לקט, שכחה ועוללות – לעניים ועוברי דרך.
|
|
