חגי ישראל / חנוכה / ליד החומה

ליד החומה
 


פעם אחת – המשיך ר' מנדל לספר – בליל חושך מצרים, הרימותי עיני שלא במתכוון כלפי חומות הגטו. ידעתי שלא אראה דבר מחמת החשוך, אף-על-פי-כן נמשכו עיני כלפי החומה והנה לפתע נגלה לי חור מפולש בתוך חומת הגטו ומתוך החור ננעצו בי שתי קרנות-אור חדות ומבריקות ולאורן ראיתי שתי עיניים, כוכבים בהירים, המסתכלות מן החור ולחוצה. הייתי תוהה ותמה מנין אור זה בחושך זה הגדול? נמשכתי אחרי החזיון הנפלא ותקעתי עיני באור המוזר. פתאום פלחה ירייה את האוויר ובקעה בתוך החור ומיד שמעתי אנקת-מות מתפרצת מחללו של החור וראיתי דם שותת ויורד ומתערבב באור דהולך ומבהיק. ניגשתי חרש אל מקום החור וראיתי ילד יהודי מוטל פצוע, הוצאתיו וחתלתי פצעיו, שפכתי עליו מים והחזרתי רוחו ועדיין היה עמוד האור עולה ממנו ומאיר.
אך שבה רוחו מעט קט, התייפח הילד והתחיל קורא: אימא אמא-לה שלי, סלחי לי, סלחי לי, איני יכול ללכת, לא יכול, אני מת...
אמו של הילד היתה מוטלת בגטו על ערש דווי, חולה וחלושה, גלמודה וחסרת כל דבר להשיב נפשה השבורה. הנחמה האחת ויחידה היה ילדה יוסילי הקטן. בצער רב ומתוך עיניים כלות הסתכל יוסילי באמו המתענה בעינויים, יום אחד גמר אומר בלבו להושיט עזרה לאמו האומללה ויהי מה. ניסה לצאת דרך החור ולהתגנב מחוץ לגטו והצליח להשיג פרוסת לחם בשביל אמו. מאז היה יוצא ונכנס דרך החור מדי לילה בלילה ומביא משהו לאמו להחיות נפשה. עד שהגיע ותו לילה מר ונמהר שהרגישו בו הזקיפים וירו בו כדור מוות.
לא יכולתי עוד לזוז מדרגשו של יוסילי הפצוע. יומם ולילה עמדתי על ידו וראיתי בפרפורי גסיסתו ומאבקו עם מלאך-המות. הגיעה שעת הערב, לילה שחור אפף את הגטו והאפיל שבעתים בחדר האפל. אותה שעה עמדתי ביציאת נשמתו של יוסילי. פתאום ראיתי קרן אור חזקה, כעין הברק היוצא מן המטה, עולה למעלה, וחזק היה האור עד שנאלצתי לסגור את העיניים. אז ידעתי כי יצאה נשמתו הטהורה של יוסילי וידעתי פירוש הכתוב: "נר אלקים נשמת אדם". אכן, היה זה אור יקרות, אור שמתחת לכסא הכבוד, שאפילו מלאכי השרת אינם יכולים להסתכל בו.
וסיים ר' מנדל: להסתכל בו באותו אור לא יכולתי אולם לקט לקטתי ניצוצות ממנו שנקלטו בתוך נשמתי, והם עדיין מזהירים כפנינים בדרכי, ולעולמי עד יזהירו לי ככוכבים בזוהר הרקיע.
ר' שלום "ספוג" שמע בהתרגשות לסיפורי ר' מנדל.
ולמחרת יצא אף הוא ללקט אורות, התהלך בין אנשי המחנות, בין לוחמי מלחמת השחרור ביערות ובכבישים, ונתגלו לו הרבה אורות. אספם יחד והביאם לממונה שהכניסם לפנקס האורות.
ומעשה ר' משולם נתפרסם בהר והרבה עשו כמוהו ויודעי ח"ן אומרים שבילקוט האורות מעמידים בחזרה את ה"אור" שעמד תמיד בציון להאיר מהאור שנעלם ושנגנז בימי החורבן.



בסוף הדרך

אותו יום "זאת חנוכה" היה, לאחר שנסתיימו המסיבות עדיין היו ר' מנדל והממונה יושבים בחדר החנוכיות. דעכו הנרות קימעא קימעא וכבו, ועדיין היו שני היושבים מסתכלים ורואים את אורותיהם של הנרות מרחפות בחלל החדר ומאירים כבראשונה כבשעה שהיו דולקים.
נטל הממונה את זרועו של ר' מנדל בזרועו, נעץ מבטו בפניו ואמר לו: יישר כחך ר' מנדל, יפה דרשת, נוגים הם סיפוריך . נוגים מאד וממשות בהם, נשמה בהם, אור זרוע בהם, טוב טוב שמספר אתה את מה שתספר למען ידעו הדורות. ברם, שאלה גדולה אני שואל אותך ר' מנדל, אור זה למה הוא בוקע דווקא מהמעיינות הערפיליים והאופל? למה? למה? למה?
נעץ ר' מנדל עיניו בחרדה עצומה באישוני עיניו של הממונה, נענה והעמיק שאלה: באמת
למה, למה אורות מאופל? אורות גנוזים וסמוים מן העין? כלום חסר באוצרו של הקדוש ברוך הוא אור זרוע, גלוי ונראה?
נאנח הממונה ואמר: נסתרים דרכי ה', נסתרים. עמדו שניהם וכיוונו עיניהם כלפי המנורות הכבויות המאירות בחשכה ונשתקעו בהרהורים כבדים.
לא היתה שעה מרובה עד שהתנער הממונה ופתח ואמר: ר' מנדל יקירי, ה"למה" הגדול עדיין במקומו עומד ואין מגיד שיפתרנו, אבל אם פתרון אין כאן מעשה יש לי לספר לך והבה אספרה.
מעשה בתלמיד אחד שהתעצם והתעמק בתלמודו לגלות את המאור שבתורה, את האור הגנוז, עשה לילות כימים בתורה ולא פסקו עיניו מקריאה עד שכהו עיניו ונעשה סומא וסבל ייסורין. לא אמר אותו תלמיד נואש והיה מגשש עוד באפלה למצוא את האור הגנוז עד שזכה ונצנץ לו האור הגדול.
כיוון שנתגלה לו אור הגנוז חזר לו גם מאור עיניו כבתחילה, וביתר שאת ויתר עוז. עמדו וספרו הדברים לצדיק מזידיטשוב, נענה הצדיק ואמר: ומה החידוש? הלא מקרא מלא הוא במעשה-בראשית "והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום..." ואז "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור" וכן בשעת מתן תורה לא זכו ישראל לקבלת התורה אלא לאחר שנטבלו נשמותיהם בחושך שנאמר: "הר סיני עשן כלו...ויעל עשנו כעשן הכבשן". ונאמר: "את הדברים האלה דבר ה'...בהר מתוך האש הענן והערפל"...
שמע ר' מנדל מה ששמע וקרנו פניו, ואמר לו לממונה: הזכרתני אחי הזכרתני, כדברים האלה ממש היה אומר ר' שלמה במחנה אושוונצין. כך היה בבריאת העולם, כך היה במתן-תורה בעת יציאת מצרים, וכך יהיה לעתיד לבוא בעת יציאת הגלויות והתגלות הגאולה.
כשעזבו את חדר החנוכיות ועמדו על מפתן הבית אמר הממונה: הרבה אור נגנז במנורות הללו. שבעים חנוכיות עומדות ודולקות. ולמעלה מהן, אלפים ורבבות שנשברו ונהרסו ואינן דולקות ומאורן גדול פי שבע, אור שאין למעלה ממנו ללא קץ וללא תכלה ואינו נראה כלל.
שבעים חנוכיות דולקות, מדובבות שפתי ישנים ומספרות בקולות של אש על מערכות הגבורה והקדושה ולמעלה מהן אלפים ורבבות חנוכיות אלמות, בלתי נראות, אין אומר ואין דברים, בלי נשמע קולם וסיפורם מבריק בזוהר שבעת הרקיעים.












חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972