חגי ישראל / ל'ג בעומר / סיפורים ואגדות - ה

סיפורים ואגדות - ה
 

השופר שמתחת לכסא

אנשי ח"ן יודעים לספר על כסא של אליהו העומד בין הרי מירון ונשקף על פני הגליל. כסא הכינו לו לאליהו - להסתכל על ביקעת הארבל להודיע על מלך המשיח, לכשיגיע זמנו. הכסא עומד מוכן - אולם הנביא אינו יושב עליו. משוטט הוא בעולמות להחיש עזרה לנצרכים והכסא עומד ריק.
מתחת לכסא טמון שופר אין זה שופרו של הנביא אלא שופרו של רשב"י, שהיה טמון בבית מדרשו, עד שבא המקובל הפלאי והוציאו משם בלי רשות והמעשה רשום בספרים מפי חכמי צפת.
באותם הימים קשה היה מצבם של ישראל לאין נשוא, התאספו אנשי ח"ן בסוד יראים לדחוק את הקץ ולהביא את הישועה. אנשיהם התפזרו בכל המקומות הנרמזים לעשות את המעשים הראויים, ואחד מהם ששמו לא נרשם לדורות יצא למירון, לציונו של רשב"י, שיד לו במינוי המשיח.
מה עשה ? הלך והתבודד בהיכל שבמירון, היה מרבה תעניות וסגופים, והיה מטהר ומקדש עצמו שבע פעמים במעין שליד מירון ומתפלל בכוונות מיוחדות ומיחד תיקונים. כיון שהגיע היום הקדוש התכנסו אנשי המעשה לחדר הציון לשפוך שיחם במקום קדוש זה, הצטרף
אליהם המקובל והיה עומד כל אותו היום על רגליו ופניו פני להבים.
לפנות ערב כשפנה היום והכל עמדו בתפלת ה"נעילה", נטל המקובל בחשאי את השופר מתחת ארון הקודש ויצא בחיפזון מחצר רשב"י אל גיא הפחדים שמתחת לציון, ומשם היה מדלג על הסלעים עד שהגיע לראש הפסגה. הוא אימץ שארית כוחותיו טיפס ועלה על ראש
הצוק התלול, הנקרא בשם : "כסא של אליהו", ששם עתיד אליהו לעמוד ולתקוע בשופר. כשסיימו אנשי המעשה תפלת הנעילה שמעו קול תקיעה בין ההרים. יצאו למקום ממנו נשמע הקול ומצאוהו למקובל מוטל כאבן דומם לרגלי הכסא וידיו העצומות מחזיקות בשופר כשראשו למעלה. היו שרצו לקברו בו במקום, התנגדו להם בעלי ההלכה היודעים דת ודין, משום שאליהו הנביא כהן הוא ואין להכשילו בטומאה. העבירו את גופו של המקובל לבית הקברות שבצפת. אך את השופר פחדו להשיב למקומו וטמנוהו ליד הכסא, ושם הוא טמון עד היום, מתחת לכסא.


לכשיתפזרו העננים

היה זה בשנת תש"ה בסוף מלחמת העולם השנייה, בערב ל"ג בעומר יצא הממונה, והוא אז נער בבית אביו הגאון זצ"ל, עם בני חבורה, זקני ירושלים ומקובלים להדלקה במירון. לא קלה היתה העליה ובמידת מה גם מסוכנת, אבל זכו והגיעו למירון בזמן, התכנסו בחדרים השונים, ערכו את לימוד ליקוטי הזוהר, התפללו מעריב בדביקות עילאית והתכוננו להדלקה.
כשהגיע הזמן להדליק עלו על הגג עם רבה של צפת בשירה ובזמרה לסדר את ההדלקה. היום היה מעונן והלבנה והכוכבים לא נראו בשמים.
התערב זקן אחד מאותם אנשי הח"ן הותיקים וביקש לדחות את ההדלקה היות שהעננים מכסים את פני השמים וכך אמר: אנו עורכים את ההדלקה בלילה לאחרי שמאירים לנו מן השמים, אור מול אור, אור מלמטה מול אור של מעלה, אבל אם אין אור בשמים - למה להדליק ? נחכה עד שיתפזרו העננים ויתאחד האור שלמטה עם האור שלמעלה.
חיכו זמן רב והעננים טרם נתפזרו. והקהל זרם בינתיים לגג בלי הרף וחיכה. תחלה המתין בסבלנות, אך לבסוף פקעה סבלנותו. רצו כבר להדליק ורבה של צפת אף לקח בקבוק השמן להדליק. אולם הזקן הוסיף להתערב, הפריע למדליקים וביקש בכל מיני בקשות להוסיף
לחכות, עד שהעננים יתפזרו. בלית ברירה ומשום כבודו של הזקן הוסיפו לחכות. האנשים היו מרוגזים ומתוחים אבל חיכו. כעבור זמן מה עברה רינה בין החוגגים כי הגיע איש תל-אביב ובשורה בפיו.
כרגע אמר - הודיעו בשידור העולמי שהיטלר הרשע, ימח שמו, התאבד.
נדחק הזקן למקום ההדלקה ואמר: העננים התפזרו נעלה אור מלמטה לקראת האור מלמעלה. וערכו את ההדלקה בשירה וזימרה וריקודים נלהבים עד אור הבוקר.



ר' שמואל המדליק
ר' שמואל רגיל היה ללכת בכל ערב שבת מצפת למירון ולהדליק נרות על ציון התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי. לא היה כוח בעולם שיעכב אותו ממנהג זה ועל כן קראו לו: "רבי שמואל המדליק". הדרך מצפת למירון, בימים ההם, היתה בחזקת סכנה מצד שודדים וחיות-טרף. בחורף היו גשמי זעף ושלגים כבדים . שלגי הגליל, ואילו בקיץ שרר שם שרב וחום לוהט. כל המכשולים הללו לא מנעו בעד ר' שמואל לבקר את קברו של בר יוחאי במשך עשרות בשנים. הוא לא החסיר אפילו ביקור אחד, ולא קרה שהוא לא ידליק את נרו ליד קברו של רשב"י בערב שבת.
לפני כחמישים שנה, בחורף שלגי וקשה, אחרי שהשלג ירד במשך כל השבוע וכל השבילים כוסו במרבד רך ולבן, היה מן הנמנע לעלות להר מירון. אז אמרו התושבים הערביים שבמירון איש אל רעהו: הפעם לא יבוא היהודי הזה להדליק את נרותיו, כאן במקום, והם היו בטוחים
בכך. מכל מקום, ר' שמואל לא וויתר על משימתו הקדושה והוא יצא לדרכו כרגיל כשלנגד עיניו רק שלג, שלג ושלג. כל הזמן הוא בוסס רגליו בשלג והלך ללא כל היסוס. ערביי מירון אימצו את עיניהם בכיוון צפת ומה השתוממו בראותם נקודה זעירה וכהה, שהתקדמה, בין רבדי השלג, בכיוון אליהם. היה זה, להפתעם הרבה, מיודענו ר' שמואל המדליק והם לא האמינו למראה עיניהם.
ר' שמואל נכנס לחצרו של רשב"י וכרגיל התקרב לקברו של בר יוחאי להדליק את הנר אולם אי אפשר היה לפתוח את השער בשל השלג הרב, שהצטבר ונערם לגובה וכיסה את השער והגישה אליו. ניסה ר' שמואל והתאמץ לפנות את גושי השלג הגדולים כדי שיוכל לגשת לשער ולפתחו.
בעודנו טורח ומתאמץ, בכל כוחותיו, ומנגב את מצחו ועיניו מן הזיעה, הופיע עוד יהודי, עובר-אורח בלתי מוכר לו, שהתחיל, גם הוא, לפנות את השלג. וראה זה פלא, השלג נמס למגע ידיו של ההילך הזר, כאילו הודלקו במקום מדורות רבות, ומיד ניתן היה לגשת אל השער ולפתחו בקלות.
פתח הזר ואמר, כי חשש שמא לא יבואו היום להדליק את הנר של ערב שבת על ציון רשב"י ולכן בא בעצמו. השתומם ר' שמואל לעצם העובדה, שקיים עוד יהודי המכבד את עניין הדלקת הנרות כמוהו וביקש לתהות על קנקנו של יהודי זה.
תוך כדי דיבור נכנס לחדר הציון והדליק בו את הנרות, והעמידם במקומם הרגיל. הוא חזר לחפש את הזר ושוב השתומם כשנוכח לדעת, כי הלה נעלם ואיננו.
לאחר שכל חיפושיו עליו בתוהו לא הצליח למצוא את ההלך הזר, חזר על עקביו בדרכו לצפת. הוא הלך בדרך קשה ביותר והשעה היתה כבר מאוחרת. פתיתי שלג למכביר ירדו שוב מן השמים האפורים והוא החל לחשוש, שמא לא יספיק לחזור לצפת לפני כניסת השבת. ליבו הלם בקרבו בחוזקה. הוא התעצב מאוד ומחשבה עלתה על ליבו: אין כל ספק, כי בביתו ידאגו לו, אם לא יחזור בזמן, דבר העלול, חס-ושלום להפריע את שלוות השבת. אולם כיצד יצליח לחזור, כאשר החלה כבר שעת השקיעה וכל השבילים כוסו בשלג, והוא עייף ויגע.
דיכאון נוסף נפל עליו בנוסף על צערו עם שומעו את קולותיהן של חיות הטרף שהחלו
להגיח ממאורותיהן. הדם קפא בעורקיו. הוא החל להזיע כי עייפות ומהתרגשות. בכל זאת, הוא בטח מאוד בה' אלוקיו והתחנן אליו שיושיעו.
הוא הרים עיניו השמימה בתפילה וקרא:
"אנא, אבי שבשמיים, עזור נא לי והושיעני בזכותו של צדיק זה, הקבור כאן, ר' שמעון בר יוחאי שלמד תורה הרבה, ולימדה, רק לשמך וכדי לעשות לך קורת רוח".
אך סיים את תפילתו ובאורח פלאי הופיע לפניו אותו יהודי זר, שעשה רושם רב בהופעתו הנהדרת ובזקנו הלבן. הלה ביקשו ללכת יחד עמו. שמח ר' שמואל המדליק והלך יחד עמו. הלך ההילך הזר לפניו ושוב התרחש אותו הנס בכל מקום שדרכה כף רגלו נמס השלג מיד
כבמטה קסמים... נוסף לכך היתה ההליכה קלה ומהירה מבלי שיתאמצו ודומה היה כאילו הדרך קופצת להם מתחתיהם.
כעבור זמן קצר ביותר דרכו רגליו של ר' שמואל על אבני חצרו המוכרות לו, והנה הוא שוב בביתו החם והנעים בצפת...
שמח מאוד ר' שמואל המדליק על הנס הגדול ועל התשועה של הקב"ה והוא הודה לו בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו ונכנס לביתו בזמרה ובשירי הודיה לה' הטוב והמיטיב.
רצה להזמין את הזקן הזר לביתו, לשבת, אולם הלה נעלם שנית כלא היה. בלילה חלם חלום והנה אותו זקן ניצב לפניו יושב על כסא אליהו שבמרומי ההר, כשהוא מחייך אליו כשפניו קורנות מטוב לב.





חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972