הצחוק הגדול
 


הר ציון התקבל והתקדש בקרב העם. המוני ישראל עלו אליו בימי העליה לרגל וכל מי שלבו היה מיצר וכואב עלה להר ציון לשפוך שיחו. ומי שביקר בארץ, ראשית היו פניו להר, רבים מהם לא הסתפקו בעליה חד פעמית להר אלא עלו פעמיים ואף שלש וניכר היה שהתקשרו להר. ההר עמד במרכז ההתענינות, ובכל זאת עורר ויכוחים, אשר יצרו לו מתנגדים ומתלוצצים.
מפורסם הוא המעשה בשמואל נ., שסידר את חופשתו בירושלים.
בליל שבת הוא הוזמן לשולחנו של חבר נעוריו, יהודי שומר מסורת. שמונה אנשים ישבו סביב לשלחן ואכלו דגים ומטעמים. אכלו ושרו זמירות. המסיבה היתה נעימה והזכירה לשמואל את שולחן השבת שהיה בבית אביו. לאחר הארוחה באו ידידים וחברים ושקעו בשיחה ממושכת שהתגלגלה אף לשיחה על הר ציון.
בעל הבית יעץ לו לבקר בהר ולא להסתפק בסיור של מטיילים. בעל הבית דיבר על ההר בהערצה ובכבוד, אע"פ שלדעתו נמצאים שם כמה דברים מיותרים.
השיחה על הר ציון הייתה ערה, כולם השתתפו בה והתלהבו. הנושא עורר התעניינות מרובה. כשהמסובים נחלקו לשני מחנות - השוללים והמחייבים. הם התווכחו והשתדלו לשכנע איש את רעהו, היו גם כאלה שהתלוצצו על חשבון ההר והממונה.
המתלוצצים היו אנשים שנטו ללעוג לכל דבר ולא התענינו כלל בנושא ובתכנו, ואילו המקטרגים בחנו את ענין ההר מכל הצדדים, הם העמידו פנים של מעריכי היצירה וקטרגו עליה. הם התנגדו לה מטעמים עקרוניים, כיון שרעיון האמונה הצרופה שולל אמונות תפלות. המתנגדים הזכירו דעות של אנשים שונים והוכיחו את הסילוף ההיסטורי והדתי שבפולחן ההר שיצר הממונה. המתנגדים דיברו נגד העלייה לקברים ונגד המיסתורין שבהר. והוכיחו שכל התופעות האלה אינן מתאימות ליהדות. בין המתנגדים היו אנשי השכלה ומדע, רציונליסטים בעלי תרבות אירופית. אנשי הרגש יצאו נגדם וביניהם סופרים אחדים שהפריכו את דעות המקטרגים והבליטו את הערכים הלאומיים וההיסטוריים שבאו לידי ביטוי והתעוררות הודות להר ציון. הדעות נחלקו והויכוח היה סוער למדי. אולם כולם יעצו לשמואל לעלות להר לראות את הנעשה בו.
שמואל התרשם מהדברים ששמע, הקשיב לשיחות ע'מ לתהות על מידת הכנות שבדבריהם. הוא ידע שבני אדם נוהגים להביע בחברה רעיונות ומחשבות לפי הלך רוח וצירוף מחשבות הנוצרות בשעת השיחה.
נסיונו לימד אותו להפריד בין הדעות שאדם משמיע ובין הדברים שהאדם הוגה ומבטא. אנשים רבים מביעים מחשבות תוך כדי שיחה בשעה שלאמיתו של דבר, אין קשר מחייב בין הדעות שהביעו בשיחה ודעתם האישית.
הכרת פני המדברים ענתה בהם שהם מתייחסים לענין ההר ברצינות. הדברים נאמרו באוירה של מתוחה, בהתרגשות ובפסקנות.
לשמואל נראה היה מעשה ההר כיצירה אפיזודית, מקרית כתוספת מקום קדוש למספר המקומות הקדושים הנמצאים בארץ. ואילו דברי המתווכחים העידו שההר עורר למעשה בעיות עתיקות ו"פלוגתא" הידועה בחיי עמנו זה עידן ועידנים, בכל הזמנים ובכל התקופות, ומתבטאת בכמה דרכים.
בויכוח הזה נשמעו הדים מויכוחים דומים. מהויכוח שבין אנשי הפילוסופיה הדתית והקבלה, לבין החסידים והמתנגדים וכו'. במחשבת ישראל תמיד מופיעים שני צדדים, בעלי השכל הקר ובעלי הרגש החם, וביניהם, תחנות ביניים והרגשות מעורבות המטושטשות בגוונים שונים, שאין להם שייכות לא לשכל ולא לרגש, אלא לתופעות לואי אחרות.
שמואל הגיע לדעה זו לאחר שהתברר לו מהשיחות עם האנשים שהשתתפו בויכוח, שלמעשה לא ביקרו בהר ולא ידעו מה מתרחש שם. אם כן על יסוד מה קבעו האנשים אלה עמדה פסקנית וודאית, שלפי הרושם שלו, היתה כנה לתפיסתם ? התברר לו שגישתם הקודמת להר, היתה טבועה בלב והתרכזה מסביב לאיזה שהוא נושא, על יסוד נטייה נפשית מסויימת.
במקרה זה ההר שימש נקודה מתאימה לביטויין של אותן הגישות והנטיות ולהתלקחות חדשה של "פלוגתא" ישנה,
שמואל החליט לעלות להר ולעקוב אחר המתרחש בו. חבריו רצו ללוות אותו בסיורו ולעזור לו, אולם הוא השתמט מחברתם, הודה להם על רצונם הטוב.
הוא רצה לראות את ההר ללא השפעת אחרים ולהתחקות אחרי הדברים הנעשים בהר
ללא מורה דרך.
שבוע ימים עלה שמואל להר יום יום. החופש נהפך אצלו לעליה להר, בהיכלות בתי הכנסת ובחדרים. הוא ביקר בעשרים המפעלים המיוחדים הנמצאים בהר, בית הכנסת של קבר דוד, חדר קיבוץ גלויות, חדר הכינור, חדר ספר התורה, חדר הנשיא, מצפה הבית, בית הגוילין, בית העדות לירושלים העתיקה, חדר רחל, חדר האגדות עם הציורים שצייר בן אורי לאגדותיו של הממונה, בית העדות לבתי-הכנסת שנחרבו, בית הכנסת של המרתף, חדר העדויות, מרתף הגניזה ומרתף השואה, חדר התערוכות, ביתן השבת, מקבצת ההר וככר הכבשן שסולק בינתיים. הוא השתתף בתכניות שעל ההר, בתפילה, בלימוד. הקשיב לביאורים הניתנים על-ידי מדריכי ההר ולשיחותיו של הממונה. הוא שאל שאלות וקיבל תשובות. הביט באלפי האנשים שבקרו בהר לתפילה והתייחדות, או שבאו לשם סיור בלבד.
שמואל נהג לדבר איתם כדי לעמוד על סיבת עלייתם והצליח ליצור לו תמונה ברורה על ההר ועל ערכו בעיני העולים להר ובעיני הציבור בכלל.
התברר לו שרבים מהעולים להר ראו בו מעין "תחליף" לכותל המערבי. יש שראו בו מקום קדוש הנותן פורקן נפשי, רבים היו סבורים כי יש לו גם סגולות על טבעיות לרפוי חולים. מרבית העולים באו לשם התייחדות בקבר דוד המלך ועם אפר הקדושים, מעטים באו מתוך סקרנות. למרבה הפלא הוא מצא בין העולים תכופות להר, את אלה שהתנגדו להר ולגלגו לו. עלו והתאוננו, עלו וצחקו.
הם התאוננו על הסדרים הלקויים ועל המפעלים המתמיהים שהתבצעו בהר. אולם למרות הצחוק, הליקויים וההתנגדות שבעל פה הם הרבו לעלות להר, נקשרו אליו ונהנו הנאה רוחנית מעלייתם.



פעם עיכב שמואל את אחד מהם שעמד והתלוצץ על ההר ושאל אותו, למה איפוא אתה עולה ? נבוך לרגע, ענה ברוגז, ומה זה ענינך ? אולם מיד חזר בו מרוגזו ואמר לו, סוף סוף אין לאן ללכת בירושלים והמשיך להתלוצץ.
אבל הצחוק היה מעושה, מהשפה ולחוץ, לא אמיתי. שמואל בעצמו לא ראה שום יסוד לצחוק לאחר שסייר בהר ועמד על תכנו, והחליט לשוחח על כך עם הממונה. היו לו שאלות רבות לממונה, אולם הצחוק הכאיב לו יותר מכל. הצחוק הורג הכל.
לפני שעלה לממונה סידר לעצמו את תוכן השיחה. רצה לדבר לענין ולהציע הצעות מעשיות. חבריו לא יכלו להבין את הכנותיו לשיחה עם הממונה. מה לך ולהר? שאלוהו בצחוק. צחוק זה הכאיב לו, אולם הכאב שנבע מהצחוק הבלתי מוצדק, השפיע על יחסו להר. בגללו חזר ובחן את עצמו, בדק את הסיבה שגרמה לצחוק, שיחזר לעצמו את השאלות שהחברים שאלו אותו, מה לך ולהר ?
למה אתה מתכונן במתח כזה לשיחה עם הממונה ? ההסבר הראשון שעלה במחשבתו
לא סיפק אותו. הוא נזכר בדברים שקודם לכן לא שם לב אליהם, והתעמק בהבנת ההר, ככל שהתעמק כן נתגלו לו אופקים חדשים, מובנים ובלתי מובנים. הוא הרגיש שהוא עומד בפני מעיין טמיר המפכה בלי הרף. הוא הרגיש שככל שהוא עולה להר - ההר מתרומם ועולה, ואף פעם לא מגיע לראשו. תמיד הוא נמצא באמצעיתו או בתחילתו.
כשסיפר לממונה על הצחוק והכאב שחוללו בו את המפנה ביחסו להר, הסביר לו הממונה שהכאב משמש לפעמים מעין תבלין המשנה את טעם הדברים בהם הוא מתערב. הכאב החודר לנפש האדם מטיל גוון בכל מה שנמצא באותו הזמן בנפשו של האדם, והכאב הזה, שחדר ללבו בעת שהתעניין בהר הוא שהביא לשינוי היחס.
הממונה יעץ לו להסתכל בדברים בדרכים שונות. שלבים מרובים בסולם החיים, תחתונים ועליונים. בשלבים התחתונים מתגלים הדברים בצורתם הרגילה המקובלת, כדברים טבעיים ופשוטים הניתנים לתיקונים בנקל, בשלבים העליונים, מתערטלים הדברים מצורתם הרגילה, מתפשטים מכל לבוש חיצוני ומתחילים לרחף על פני מרחבי ההויה "כסופות בסערה" ללא מוקדם ומאוחר וללא שום הפרעות. הצימצומים שישנם בשלבים התחתונים נעלמים בשלבים העליונים, בהם הכל אפשרי.
אנשי ההר היו אומרים, שהממונה, בשעה שהוא היה למטה, בשלבים התחתונים ומשם היה מסתכל למעלה להר, היה מסביר את כל התופעות שבהר בדרך המקובלת בעיני הבריות. הוא חיפש להן שורש ויסוד בחיים הממשיים מדי יום ביומו. הוא בחר במטרה ברורה והגיונית לפי הכללים המקובלים. אולם בשעה שהוא הסתכל מהשלבים העליונים למטה היה מתערטל מהמציאות והופך את ההר, ועל ידי ההר את כל המציאות לאגדה. הוא הסביר את התופעות מנקודת מבט של אגדה מבלי להקפיד על סדר טבעי ועל כללים מקובלים, הוא לא התחשב בשום תחום, ואף לא הרגיש צורך בהתאמה המציאות.
בשעה ששמואל דיבר עם הממונה על הצחוק, הוא שכח את העולם בו נמצא, התישב אתו על ספסל בחורשה, הממונה התערטל מהמציאות, וסיפר לו את אגדת הצחוק הגדול, אחת מאותן האגדות הנסתרות שבהר שהמדריך הזקן, זקן הזקנים שבהר, היה דן אותה לגניזה.
הממונה דיבר וקשה היה לדעת אל מי דיבר, לכאורה דיבר לשמואל, אבל למעשה דיבר לעצמו, סיפר את אגדת הצחוק ולמעשה כמעט שבכה, סיפר את האגדה ודילג על קטעים חשובים וכשגמר את סיפורו אחז את שמואל בכתפיו ואמר לו בקול מצווה לשכוח את הסיפור ולא הרשה לו לפרסם אלא קטע קטן בלבד, קטע שהוא יותר פרשנות מאשר אגדה.
רצונך לדעת את ערכו של הצחוק ? שאל הממונה את שמואל, כן ! ענה לו שמואל. הרהר הממונה במחשבתו, דיבר לעצמו, ואחרי כן הפנה את שאלתו לשמואל.
השמת לב איך נולד הילד היהודי הראשון בעולם ? בודאי שמעת על זה וקראת בתורה ובספרים, ובכל זאת טוב שתשמע כדי שתבין את סודו של הצחוק.
הילד היהודי הראשון נולד בצחוק.
באותו הזמן היה העולם שקוע בחשכה ואיש אחד הופיע בעולם, אברהם אבינו, הוא העלה את האור. הוא היה בצד אחד וכל העולם בצד השני בשל כך נקרא ה ע ב ר י הוא גילה לעולם את בוראו ויוצרו, גילה לעולם את אלקים. אבל איש לא היה חפץ לקבלו. הוא היה בצד זה והם בצד השני והתרגזו עליו, מי הוא ? מה האור שלו ? ומי אלקיו ? לא מצאו אותו רשום בפנקסיהם וביטלו את אברהם, את תורתו ואת אלקיו, זקן היה האדם, עוד מעט וימות וממשיך אין לו, ישמעאל בנו אדם כמותם, ערירי הוא מבחינה רוחנית, לבדו, בודד התהלך בעולם והאור שלו עלול היה לדעוך בכל רגע , הבטיח לו אלקים בן ממשיך שישא את רעיונו של אלקים, יאיר לפני העולם ויתקן אותו.
זה טוב אמר הממונה, אבל עם הבן הזה קרה דבר מוזר מאד, דבר לא טבעי. דבר שעורר צחוק בעולם, בראשונה התגלה אלקים לאברהם (בראשית יז, ט'ו-ט'ז) "ויאמר אלהים אל אברהם, שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה וברכתי אתה וגם נתתי ממנה לך בן וברכתיה והיתה לגוים מלכי עמים ,ממנה יהיו."
ואברהם הסתכל על עצמו ועל שר אשתו וצחק "ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד".
אחר כן התגלו המלאכים לשרה והודיעו לאברהם ולשרה על הולדת הבן הממשיך ואף היא צחקה "ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן". וצחוקה עורר טינה במרומים "ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי, היפלא מה' דבר, למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן". ושרה התנצלה והכחישה את צחוקה"ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה, ויאמר לא, כי צחקת".
פלא הדבר, איך נולד הילד היהודי הראשון, בצחוק ! אברהם צחק, שרה צחקה וכל העולם צחק, וכך מעידה שרה "ותאמר שרה צחוק עשה לי אלוקים כל השומע יצחק לי. ותאמר מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה כי ילדתי בן לזקוניו".
כל העולם התמלא צחוק באותו היום ואף התלוצצו על אברהם ושרה, הפיצו כל מיני שמועות כוזבות אחדים התלוצצו שמאבימלך נתעברה שרה. ואחרים התלוצצו שלא ילדה שרה אלא אסופי הביאה מן השוק. פלא פלאים, איך נולד הילד היהודי הראשון וכל זה למה ? למה נשתנו מכולם, אדם בן שמונה עשרה נושא בחורה בגילו ומוליד בנים, למה נולד יצחק כשאברהם בן מאה ושרה בת תשעים וכל העולם צוחק, תאמר שכך קרה, שזה מקרה, לא יתכן, אין מקרה במעשי אלקים ואם כן קרה, נוהג שבעולם במקרים כגון אלה לטשטש את הצחוק ולהשכיח את המעשה וכאן במקרה זה עומד אלקים ואומר לאברהם שיקרא לילד בשם יצחק "ויאמר אלקים, אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקמתי
את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו"
.
יצחק ! שכולם יזכרו את הצחוק. נולד בצחוק ונקרא על שם הצחוק לזכור תמיד את הצחוק ! לשם מה זה ? איך להסביר את הדבר ?
הממונה הסביר לשמואל את ענין הזיקנה ההולך ונשנה אף בדורנו. עם זקן מחדש נעוריו להורות שאין זיקנה לישראל עם הנצח - והפליג בענין הצחוק.
הצחוק, אמר הממונה הוא הכח המגן, בבחינת מגן אברהם, לולא הצחוק היו עושים הכל להרוג את אברהם ויצחק, היו אורבים לילד היהודי הראשון ומשמידים אותו. הוא ניצל משום שקיבלו אותו בצחוק, אותו ואת תורתו ואת אלקיו, צחקו ממנו ובטלו אותו בצחוק, עד שגמל וראו לפתע שעם אלקים נמצא בעולם ואז כבר היה מאוחר, העם כבר קיים ואלקיו כבר נמלך על ידו והורד מהשמים ארצה. נולד בצחוק ונגמל בצחוק - עד שהצחוק הפך למציאות.
ובדומה לזה קרה בזמננו. צחק התוגר בזמן שעלו קבוצות להתישב בארץ. ישחקו הילדים לפנינו ויחלמו חלומות הנעימים עליהם ! צחקו ונתנו לעלות ולבנות. לו ידע התוגר שחלומם עשוי להתגשם לא היה מרשה ולא היה נותן להם לבוא לארץ.
כשנתן בלפור את הצהרתו לעם ישראל חיוך נסתר היה משוך על שפתיו, חיוך הביטול, ידע הוא וידעו חבריו שאין ערך גדול להצהרתו, צחק בלבו וצחקו הנציבים, לו ידעו מה הולך ומתרחש - לא היו מרשים לשום אדם מישראל לעלות. צחקו וצחקו - עד שנעשה מאוחר. (מעשה אבות סימן לבנים).
בצחוק נולדה מדינת ישראל.
הוסיף הממונה לדבר בענין כחו של הצחוק -- ולבסוף הוציא שלחן ערוך, אורח חיים. פתח את הדף הראשון ואמר לשמואל, התדע בני במה מתחיל אורח החיים של אדם מישראל - בוא וקרא. עמדו השניים וקראו "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו".
בזה מתחילים את חיינו ובזה אנו מסיימים אותם, בצחוק של היום האחרון.








 
 
טופס תגובה
אם את\ה מעונין\ת בחומר נוסף, או בהרחבת מידע על הנושא, כתוב אלינו במכתב המצו'ב.
:* כותרת התגובה
:* שם פרטי
:* שם משפחה
:טלפון
:דואר אלקטרוני

אימות תווי בדיקה*:
נא הקלד את התווים שאתה רואה בתמונה למעלה .
* לא משנה אות גדולה או קטנה
:תגובת הגולש

חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972