הר ציון / ספורי הר ציון / החמור הנוטה שכם

החמור הנוטה שכם
 


את עבודות המשא בהר היו עושים בחמורים, ולא שבחרו בהם במיוחד, אלא שלא היתה להם לאנשי ההר אפשרות אחרת, היות שלא היה כביש להר ולא מעלית והחמור הוא היחידי שיכול היה לטפס בשבילי ההר, לעלות ולרדת במדרגות ובין האבנים. החמור כיון שכבר היה בהר השתעשו בו הילדים. האמהות הרכיבו את ילדיהם עליו והסיעו אותם בתוך חורשת ההר לשמחתם של הילדים וצחוקם התמים.
ובעת מעשה היו מברכות את הילדים שיזכו לצאת על חמור לקראת חמורו של מלך המשיח,
כשאנשי ההר היו מספרים להם מעשיות על החמור ובחירתו.
מעשה היה וישבו הבהמות והחיות ודנו בגורלן ויחסן לבני אדם. סיפר החתול על מלחמתו עם בעלת הבית. פעם אחת הקנטתי אותה עד דמעות, הצטחק בקול, הניחה לי בעלת הבית ספל עם חלב, היה הספל צר וחלב בו מעט, הסתכלה בי בעיניה ואמרה, אין לנו חלב, מצור בעיר ואין מה לאכול ולשתות, תסתפק בזה.
עשיתי את עצמי כמי שמסכים, אולם כשהלכה קפצתי ממקומי וחיפשתי אחרי כדי החלב וכשמצאתי אותם, הסתתרתי מאחורי הספה. כשיצאה בעלת הבית קפצתי על הכדים רוקנתי את חצי הכד- וצחקתי לעצמי. כשחזרה בעלת הבית וראתה את המעשה ספקה כפיה וכמעט שפרצה בבכי, מה עשית לי, חתולי !
אין לי חלב לילדי! אין לי לתת להם לשתות! פרצו כל החיות והבהמות בצחוק. רק החמור נשאר עצוב - וכששאלו אותו, למה אתה לא צוחק ועצוב ? ענה: שמעתי את בכיית הילדים שלא היה להם מה לשתות ולבי כאב. פרצו הבהמות והחיות בצחוק בשנית, חמור נשאר חמור, מסתפק במה שנותנים לו ושומע את צער אחרים !
סיפר הסוס, נאמן אני לעבודתי אבל איני נותן לנצל אותי ועומד על המשמר. מזמן לזמן בורח אני מהאורווה לשדה לנוח וליהנות, וכשרותמים אותי לעגלה אם כבדה היא למדי, מתעקש אני ואינני זז, ואם מצליפים יותר מדי אני רובץ תחתי ומתעלף ואינני קם עד ששופכים עלי מים ומאכילים אותי. ופעם היה מעשה וחלתה הילדה של בעל הבית, נסעו האם והאב לקחת את הרופא. לקחו אותו ואת עוזרו וכלים רבים. הם חשבו שאני בעצמי אסחוב את זה. התעקשתי ואמרתי לא !
וכך היה. הרביצו לי אחת ושתים ואני כווצתי את עורי ולא זזתי. הרביצו עוד פעם, התפרעתי, הפכתי את העגלה וצהלתי בקול פרוע עד שנבהלו. ספקו כפיים וייללו, ואני בשלי - לא זזתי. בזבזו עלי שעתיים ולא עזר להם עד שלבסוף מצאו עגלה שניה. נסעתי אני עם האב והאם והשני נסע עם הרופא. כך צריך להיות. אבל כדאי היה לראות את בעל הבית ובעלת הבית איך התרגזו וספקו כפיים. פרצו כל הבהמות והחיות בצחוק, רק החמור נשאר עצוב ושחק. כיוונו את פניהם לחמור "ומה אתה עצוב עכשיו ?" עצוב אני מאוד, ראיתי איך שהובילו
את הילדה לקבר ושמעתי אומרים שהרופא איחר. פרצו הבהמות והחיות בצחוק בשנית: חמור נשאר חמור תמיד רואה מה שלא צריך לראות ושומע מה שאין צריך לשמוע !
כשהופיע מלך המשיח, התקבצו כל החיות וכל הבהמות וכל העופות כדי לעמוד לשירותו.
כולם רצו לשרת אותו, וכולם שכבו לרגליו בבקשה שעליו יעלה וירכב. התקשט הארי ברעמתו והסוס קשקש בזנבו וכולם צהלו, מן הצד עמד החמור כשעיניו פונות למלך המשיח.
עזב מלך המשיח את כל הבהמות והחיות והעופות וניגש לחמור ובחר אותו לרכבו. השתוממו כל החיות לבחירתו, הייתכן, בריה עלובה זו, הוותרנית והנכנעת והמקבלת כל עול ?
ענה להם מלך המשיח: הוא סלל את הדרך לפני עד היום ועליו ארכב. הוא רואה יותר מאשר את עצמו ואתם, רואים רק את עצמכם שומעים רק את עצמכם, ולא ראיתם אותי עד היום.
והחמור אע"פ שנוח הוא, סבלן ומקבל הכל באהבה יש והוא מתעקש על דעתו, סבלן הוא לגביו ומוותר על הרבה דברים וצרכים שלו אולם עז הוא ועקבי בשעה שנוגע לאחרים, חס על גופם וחס על ממונם ואינו נותן להשתמש בו למעשים רעים.
כשהלך בלעם עם שרי מואב לקלל את ישראל, חבש את אתונו ורכב עליה לדרכו, נטתה האתון מן הדרך והלכה בשדה, רגז בלעם והכה את האתון, להטותה הדרך, אולם האתון לא נשמעה לו. הוסיף בלעם להכות באתון. רבצה תחת בלעם ולא הלכה. ויחר אף בלעם עוד יותר ויוסיף להכות את האתון במקל. .ויפתח ה' את פי האתון ותאמר לבלעם: מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים ? "ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי, לו יש חרב בידי, כי עתה הרגתיך ותאמר האתון אל בלעם, הלוא אנכי אתנך, אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה, ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ? ויאמר לא! ויגל ה' את עיני בלעם וירא את מלאך ד' נצב בדרך. (במדבר כ"ב כ'ט) .
האתון בעיניה הפקוחות לכל, ראתה את מלאך ה' בשעה שבלעם הנביא והמנהיג לא ראה.
ר' יוסי מן יוקרת היה לו חמור אחד. כשהיו שוכרים אותו לכל היום, היו משגרים את השכר על גבו והוא מביא את השכר לר' יוסי. פעם קרה ולא רצה ללכת. חבטו בו ולא הלך, בעטו בו ולא הלך. התפלאו על הדבר ובאו וסיפרו לר' יוסי. הלך ר' יוסי ובדק ומצא על גבו כסף יותר ממה שהיה צריך לקבל.
פעם אחרת נשכחו עליו זוג של נעלים ולא זז ממקומו עד שנטלו מעליו.
ומעשה דומה היה בחמורו של ר' חנינא בן דוסא שגנבוהו ליסטים. חבשו אותו בחצר, והניחו לו תבן ושעורים ומים, ולא היה אוכל ושותה. אמרו: למה אנו מניחים אותו שימות ויבאיש לנו את החצר ? עמדו ופתחו לו את הדלת והוציאוהו: והיה החמור מושך והולך עד שהגיע אצל ר' חנינא בן דוסא. כיון שהגיע אצלו שמע בנו את קולו. אמר לו: אבא, דומה קולו לקול חמורנו. אמר לו: בני, פתח לו את הדלת, שכבר מת מרעב. עמד ופתח לה הדלת והניח לו תבן שעורים ומים והיה אוכל ושותה. לפיכך אמרו: כשם שהצדיקים הראשונים היו חסידים, כך בהמתם חסידות כמותם (אדר"נ ח).









 
 
טופס תגובה
אם את\ה מעונין\ת בחומר נוסף, או בהרחבת מידע על הנושא, כתוב אלינו במכתב המצו'ב.
:* כותרת התגובה
:* שם פרטי
:* שם משפחה
:טלפון
:דואר אלקטרוני

אימות תווי בדיקה*:
נא הקלד את התווים שאתה רואה בתמונה למעלה .
* לא משנה אות גדולה או קטנה
:תגובת הגולש

חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972