העולים להר ציון היו רגילים לספר על ניסים ונפלאות שארעו בהר בתחומים שונים. בעיקר אהבו אנשי המזרח לספר על חולים שנתרפאו, על פיסחים שהתחילו הולכים, ועל עיוורים שהתחילו רואים. אנשי ההר לא התיחסו בחשיבות רבה לסיפורים אלו והממונה אף דחה אותם. ברם סיפור ניסי אחד רגיל היה לספר:
בשעה שענה למתווכחים אתו בעניין זהותו של הר ציון, לאו דוקא בגלל הנס אלא בגלל הרעיון שבו, רעיון שהיה קרוב ללבו ואשר ראה בהר ציון את אמא ציון.
מעשה באשה שהיה לה בן חולה, עיוור בשתי עיניו מלידתו, האם ביקרה עם הילד אצל כל הרופאים בארץ, הרופאים עשו מה שעשו והילד לא נתרפא. האם נסעה אתו לכל המקומות הקדושים ושפכה את דמעותיה ותפילותיה לפני אלקים רופא החולים, עברו שנים רבות והילד לא נתרפא. אולם האם לא התייאשה והמשיכה ללכת לרופאים ולקחת כל מיני תרופות, לבקר בבתי הכנסת ובמקומות הקדושים מתוך תקווה ואמונה שסוף סוף יענו לה מן השמים, היא האמינה בכך בכל ליבה ואף הילד האמין בזה. נס קרה להם ומן השמים ריחמו על האם ועל הילד.
הנס ארע בעת ביקורם בהר. האם עמדה על מצפה הבית והתחננה למול הכותל המערבי. באותו הזמן עמד הילד לפני קבר דוד כשעה תמימה, שפך את דמעותיו ואימץ את עיניו לראות. והנה, ספרו אנשי ההר וספרה האם, נפקחו עיניו לראות.
הילד פרץ בקול צעקה: "אני רואה ! אני רואה !" רעדה אחזה את כל אלה שעמדו בחדר כשהילד חיפש את אמו. הוא רץ להודיע לה את הבשורה. וכשאמרו לו שאמא על מיצפה הבית, רץ למיצפה הבית, וכאן, אמר הממונה, ארע הנס הגדול שאותו ברצונו לספר.
אע"פ שנשים רבות עמדו על מצפה הבית והוא אף פעם לא ראה את פני אמו, הכיר אותה ורץ ישר כנגדה ונפל בזרועותיה.
וכששאלו אותו אחרי כן, מנין ידע שזאת אמו, אמר: תיכף ידעתי ותיכף הכרתיה - כך ראיתיה בתוך נפשי ומיד הכרתיה.
וכך אנו, הוסיף הממונה, כשרק השתחררנו ונפקחו עינינו, תיכף הכרנו באמא ציון, הכרנוה ורצנו אליה. זהו הנס העיקרי שבתוך המעשה ואותו הנס בלבד אני מספר, כאילו רצה להדגיש את הסתייגותו מעניין הניסים שבהר.
|