מן הפח אל הפחת
 


הקללות של אשתו בלבלו אותו לגמרי, כל הזמן שתק וראשו מוטה, כנראה שהרגיש לא בנוח. לא בגללו אלא בגללי. ניסיתי להרגיע אותו ואמרתי לו שאני רגיל לדברים כגון אלה. אלו פני החיים, אך הוא לא הקשיב לי. הוא היה עסוק בצערו בגלל שחשש שאני מצטער. כעבור חצי שעה של שתיקה חזר לעצמו ולמצב רוח מבודח ואמר לי: אגלה לך את הסוד מדוע לחצתי עליך לבוא לחדרי. רציתי להראות לך את השופרות של הרבי. ומה זה כל כך חשוב ? בודאי שזה חשוב לכל אחד לראות את השופרות של הרבי, אשרי האיש שזוכה ורואה אותם. הוא התקרב אלי ולחש לי באוזן שהוא הועיד אותי לתקוע בשם ישראל בימי אתחלתא דגאולה,
וכל זאת בהסכמת הרבי.
מענין, שביום שחרור הכותל בשנת תשכ"ז, הגעתי בין הראשונים לכותל המשוחרר וזכיתי להיות ראשון התוקעים. הרב הראשי הרב שלמה גורן זצ'ל הגיע מספר שעות אחרי וערך טקס תקיעות.
תעזוב את הצ'יזבטים שלך - אמרתי לו ועזבתיו. הוא לא ענה לי, והלך לו. באותו ערב החלטתי שלא לדבר איתו יותר. ואמנם שנה שלמה לא ראיתיו בצפת אע"פ שהייתי בה פעמים אחדות. הבינותי שגם הוא כועס עלי ולא רוצה לשוחח איתי. אך הדבר הטרידני, לא התאפקתי ופעם שאלתי את שומר הקבר, איפה סעדיה ? החולה הוא ? והם ענו לי שהפעם הוא חולה באמת ואחד צנום וחיוור אף הוסיף ואמר, מצוה לבקרו, מצוה גדולה. האיש היה זר לי ודבריו נאמרו בהדגשה רבה. ביקשתיו לבקרו בשמי היות שאני ממהר לחזור לירושלים ואף מסרתי לו ממני קצת כסף לצרכי רפואה. הוא הבטיח למלא את בקשתי והדגיש עוד פעם שעלי לקיים את המצוה כראוי, לבקרו בעצמי - אין שליח לביקור חולים.
כעבור שנה פגשתיו שוב פעם ליד קברו של האר"י. כדרכי ביקרתי שם לאחר יום עבודה בישיבות ודיונים. ירדתי לקבר האר"י להתרענן במחשבותי ורגשותי ושמחתי בלבי לפגוש שם את השומר האויל. הוא ראה אותי מרחוק ורץ לקראתי ואף רצה להתחבק אתי ושמח מאד לחדש את הימים הטובים שעברו מהעולם עקב מחלתו הקשה. הוא סיפר לי על מצבו והביע תקוה שהאר"י הקדוש השומר על כלל ישראל ישמור גם עליו ויבריא אותו בקרוב ברפואה שלמה. אמן כן יהי רצון, אמרתי לו בקול עליז. באותו הערב גם הוא היה עליז למרות מחלתו. וכיבד אותי בפיסטוק הלבי. ישבנו ופיצחנו את הפיסטוקים והוא דיבר וסיפר כל הזמן שברצונו למלא את השנה שהחסרתי עקב מחלתו וניתוק הקשר, וסיפר דברים יפים ובסגנון קבלי מובהק כאילו היה מקובל מבטן ומלידה. לאחר כמה שעות של דיבור התעייף, נאנח ונעשה רציני. אינני רגיל לעייפות אמר לי, ונאנח פעם נוספת. לפתע נזכר בערב של הקללות. זוכר אתה את היום שהלכת אלי ואשתי יצאה נגדנו בצעקות וקללות? כן אני זוכר ! אספר לך מה קרה. באותו היום היו השניים אצלה, ר' חיים ור' שמואל ואמרו לה שבעלה בא עם איש זר הרוצה לקחת את הכתבים של הרבי ושלא תתן לו להכנס לתוך הבית, השביעו אותה פשוט שלא לתת לך להכנס לתוך החדר. הם הכירו אותך, הם ידעו מי אתה וחשדו בך. אמרתי להם עשרים פעם שאתה לא רוצה ממני שום דבר. והם אומרים שאתה כן רוצה, אולי תאמר לי מה האמת ?
אתה רוצה או לא רוצה משהו ? אני לא יודע שום דבר, לי נראה שאתה לא רוצה אבל מאידך, איך אני יכול להכחיש את דברי ר' חיים קדוש ישראל, הוא בוודאי יודע יותר טוב ממני ?
בלבי צחקתי על כל הסיפור, אבל לא רציתי להעליבו והעמדתי פני תמים שאני מאמין לסיפור, והוא הוסיף ואמר שאם ר' חיים ור' שמואל יבואו אליו הוא יפגיש אותם עמי כדי להשלים בינינו, מפני שר' חיים הוא קפדן גדול ואם הוא נועץ עיניו במישהו הוא אוכלו באש והופכו לאפר. השיחות שביני ובין השומר התחדשו. הוא המשיך להיטפל אלי כמו מקודם אע"פ שהיה חולה והמשיך בסיפוריו ואני הקשבתי לדבריו ולא דחיתי אותו ואף לא נתתי לאנשי המועצה הדתית והחברה קדישא להרחיקו ממני כדי שלא יטרידני, ראיתי בו איש הוגה ויודע ספר והתחלתי להחשיבו אע"פ שידעתי שהוא לא נורמלי ומדבר שלא לענין. ברור היה לי שהוא יודע דברים הקשורים עם האר"י, יודע וזוכר דברים רבים מבית אבותיו השומרים המתגלגלים אתו ביחד במערכת הזמנים ומסור בכל ליבו ונפשו לאר"י ועולמו, ואז גם התחלתי לרשום את הסיפורים ששמעתי ממנו אע"פ שביטלתי אותם בליבי.



ערב אחד בא אלי והסביר לי את פרטי ענין הגלגולים המגלים נסתרות וגילויים חדשים. הוא הסביר שהגלגול אינו אישי בלבד אלא קבוצתי ומתייחס למשפחה, לחברה, לעיר, ואף לרבו של אדם היות שאדם הגולה מגלים את רבו עמו. וכשסיים את פרשת הגלגולים הודיע לי שהוא עומד להסתלק מן העולם, והוא מעוניין לדעת אם אני מוכן למלא את מקומו.
הוא שאל אותי דוגרי: "אולי תסכים למלא את מקומי ?"
ואני עניתי לו דוגרי שאני עסוק בעבודתי ואסור לי לקבל תפקידים נוספים. "הבל ! נאנח עמוקות אז מה יהיה ? מי ימשיך ?"
לא אלמן ישראל, הקב"ה יזמן מישהו - אמרתי לו בבדיחות הדעת.
"אם כן אני מעביר אליך את כל הדברים ואתה תמסרם לזה שהקב"ה יזמן במקומי. אתה מסכים ? מה יש להסכים, הרי הכל בידי שמים ויש לך עוד עשרות שנים עד מאה ועשרים ?
עניתי לו: נחיה ונראה. באותו הערב הוא ישב איתי עד שעה מאוחרת בלילה וסיפר עשרים סיפורים מחיי האר"י ותלמידיו ומנהגיו ופניו זרחו מאושר.
לפני שהוא נפרד ממני הוא ביקש ממני לברכו בברכת כהן לפי סדר שהוא שונה במקצת מסדרו של ר' חיים, בפרצוף הידים וכ"ח הכוחות כפי שמסרם לו האר"י, וכפי שמסרם לר' שפטיל הורוביץ, ואמר לי, אתה כהן ורצוי שמהיום תברך את כלל ישראל לפי הפרצוף של כ"ח הכוחות, ואשר לשאר הדברים שהוא רוצה למסור לי, הוא יארוז אותם ביחד וישאירם למעני תחת עץ ליד בית הקברות לקחת אותם ביום פטירתו, ורק באותו היום לקחת אותם מפני שאם לא אקח באותו היום יקחם מישהו אחר למחרתו. הוא אמר לי שהוא יודע שהוא עומד למות, וכששאלתי מנין וכיצד, אמר לי שהרבי אמר לו שכל אדם מישראל עובר בחיים את מ"ח המסעות של בני ישראל שהם מ"ח קניני תורה שניתנו לאדם להבין את תורת ה' שעל ידה העולם נברא וקיים, ומי שעוקב היטב ומתבונן בחייו יודע איפה הוא נמצא במסעות שלו, ואני בוחן את עצמי יום יום. הולך ונוסע כמו אברהם הנגבה להצטרף לכלל ישראל לששים רבוא נשמות ישראל שהנגב מסמל אותם אצל אברהם ואצל כל אחד ואחד. הגעתי לאבל השטים ומסיים את המסע מתוך רצון טוב שתמיד השביעני הקב"ה ברצון טוב לנצור אותו, ולברך אותו בשמו שהוא רצונו - שמו (מדרגה אחת למעלה ממשה) .
ואז הוא שאל אותי: "אני מסתלק ברצון אבל מי ישמור עליו ?
מי ימלא את מקומי כשומר האר"י ? אני עומד ותוהה ודואג מי ישמור על האורות והחפצים והתורות שהוא השאיר בידי, הגעתי למסקנה שהקב"ה זימן אותך לידי למקום זה לשם כך." והוסיף ושאל אותי אם אני מסכים לכך.
הייתי המום ולא עניתי לו על השאלה. רק שאלתי אותו , כיצד אני אדע את היום שתסתלק ? אני כבר אודיע לך, ענה בשמחה וחיוך. הנפטר יודיע - למה לא ?
הנפטר הוא יותר מן החי, הוא חי בשני עולמות וכוחותיו גדולים מאוד.
והוא קיים את דבריו. ביום פטירתו הודיע לי מישהו למשרדי בעלום שם שהשומר סעדיה ביקש להודיעני שהוא הסתלק. הייתי באמצע הישיבה, הפסקתי אותה ונסעתי בחיפזון לצפת להשתתף בהלוויה של השומר סעדיה. מניין אנשים היו בהלוויה לא יותר. ביניהם שני אנשים שעקבו אחרי ללא הרף אחד מהם היה זקן בעל הדרת פנים והשני צעיר, ר' חיים ובנו חשבתי בליבי. אחרי ההלוויה ניסיתי להגיע למקום העץ בלי שאיש יראה אותי, הוצאתי חבילה למעני רשומה בשלושה שמות שלא הצלחתי לפענח. לקחתים לתוך הרכב וחזרתי לירושלים. השניים שעקבו אחרי רצו לדבר איתי, אבל הנהג לא רצה להתעכב ומיהר לנסוע והם לא ניגשו אלי.
השתתפותי בלוויה של השומר הזקן עורר תימהון אצל זקני צפת. מה ראה מנכ"ל משרד הדתות לעזוב את משרדו ולחלוק כבוד אחרון לשומר חולה שאינו יודע בין ימינו ושמאלו, צ'יזבטיסט חולה רוח.




אחרי פטירתו הוא הוסיף לבוא אלי בחלום והסביר לי את עניני החפצים כדי שאייחס להם חשיבות. ופעם גם ראיתי אותו בהקיץ בצפת והוא המשיך לספר לשאול שאלות ולתת תוספות לסיפורים ואני רשמתי את דבריו למרות שנראו כדברים בטלים, בלתי מציאותיים. אני הכנתי אותם לפרסום בעיבוד מסוים כדי שלא יגידו שגם אני חולה רוח כותב ומדבר שלא לענין. את כל הסיפורים מסרתי למכון לחקר הקבלה לבדוק לתאם ולפרסם אם ימצאו לנכון, בקרבי התנגשו שתי נטיות נוגדות ווהיה לי קשה להחליט, ברור לי שהדברים דמיוניים הם, וברור לי שלמרות הכל יש בהם נקודות די מעניינות ומאלפות להתעסק בהם, ומי אני שאחליט על ערכם. אני העלתי אותם והחוקרים והמשכילים בזוהר הרקיע יחליטו אם יש בהם ענין כל שהוא שכדאי להתעסק בהם, רצוי להשאיר לעתיד מה שלא יכול להתקבל בדורנו. ברור לי כמו כן שהוא שמר או ידע על חפצים כתבים וקונטרסים המתיחסים לאר"י וגנוזים באיזה מקום סתום. החפצים שהוא מסר לי כולם נראים כחדשים אע"פ שהוא סיפר לי כישנים מתקופת האר"י עצמו. לא חשדתי שהוא פיברק אותם אלא שהוא לרגל הנסיבות השונות הוא זיהה אותם מתקופת האר"י כמו שהוא זיהה את עצמו כשומרו של האר"י וזה בהתאם לתפיסתו שהגלגולים של אדם מתיחסים לא רק לעצמו אלא לכל הסביבה, וזה גם בהתאם לתפיסתו שכל מה שמתהווה על קברו של האר"י מתהווה בידיעת האר"י שגם הוא ממשיך לחיות כמוהו. והחדש משתלב בעתיק ומזדהה אתו. מי שמקבל דעה זו יכול לקבל את דבריו, ומי שלא מקבלם צריך לחפש בנבכי הנפש שבילים להבינם או לדחותם כליל כדברי הבל ושגעון. ולמענם אני מציין את החפצים, אבנים מספרות, עלי הדסים, שופרות, קרעי פרוכת, לשיחת דקלים, קונטרסים קשקושים שלי ציורי פרצופים ואותיות, כתבי קוממיות, רשומי שמות, וכתבים לא ברורים, טליתות פסולות, כיפות, רצועות, קשקושי רשימות, שמות של ספרים וסידורים, עלים תבלינים וצמחים, בקבוקי מים מבארה של מרים, פמוטי שבת מכלי חרס והרבה חוטי ציציות וחבלים וסמרטוטים שונים ואף שערות ומטבעות וקליפי ירקות ושברי סולמות וכסאות. הייתי בטוח שכל החפצים הם מביתו ומזמנו, ורציתי לזרקם אבל ליבי לא נתן לי, והעברתי אותם ביחד עם דברים משלי לידי אנשי המכון לחקר הקבלה שהיו בזמנם בהר ציון.
נודע לי שמי שהוא מהפורצים בהר השתדלו להוציאם מידם ובין הפורצים היו גם שניים שנראים כמלאכי ה'. האם הם השניים שעקבו אחרי בצפת ? מי יודע ?
עלי להוסיף כאן סיפור תמוה: בל"ג בעומר באחד השנים היה גשם שוטף ובלילה כשחזרתי לתל-אביב לקחתי ברכב שלי את הרב אשלג זצ"ל עם שני רבנים נוספים. בדרך נרדמתי מרוב עייפות. כשבאתי לביתי ראיתי שחסרה לי חבילה. חשבתי שהשארתיה במלון בצפת, אבל גם שם לא מצאתיה.
הרב אשלג זצ"ל גם הוא נרדם בדרך. אני חשבתי שהשניים שנלוו אליו הם תלמידיו, אבל התברר לי שלא, ועד היום אינני יודע מי הם. אינני זוכר גם מה היה בחבילה, אבל ברור לי שהיו שם ניירות וחפצים שהתיחסו לשומרו של האר'י. הוא גם השאיר לי דף שלם עם הערות לגבי האר"י ותלמידיו, וכתב שהנאמן ביותר היה החסיד ברוכים שידע הכל ובחן הכל ליד הכותל. האר"י האריך שנותיו בכ"ב שנים שילמד הכל ויכוון להביא את הגאולה בדמעותיו מה שהוא לא הצליח בשמחתו. הוא גם השאיר בשבילי צמחים שונים למרוח בכל יום את מצחי בתוספת מעשי צדקה כדי לרענן את זכרוני, היות שאינני זוכר מי אני, והוא יודע מי אני, זוכר אותי ומכיר אותי, אבל אין טעם להגיד לאדם מי הוא אם האדם לא זוכר בעצמו. שבוע ימים מרחתי את מצחי בצמחים שהשאיר לי אבל זיכרונות לא עלו במוחי למרות שמחשבות שונות צצו ועלו בלבי.
אחרי כן הזנחתי את מריחת המצח, כנראה שטרם הגיע זמני להתרענן מהדברים הבלתי ברורים והמבולבלים שבקרבי. הבינותי ברמזים שעלי להמשיך את בכיותיו של ברוכים בליל השואה בבחינת "עניתנו כימי שמחתנו" ועלי לנסוע שבוע שלם לחומה שעמדה בקהילת וורשה ולבכות כמוהו, המחשבות והרמזים הרעידו אותי אע"פ שביטלתי אותם. שהיתי בין שני עולמות נפרדים - הטבעי והבלתי טבעי, המציאותי והרצוי.
כשאמרתי לו שאני מבטל את דבריו אמר לי שהאר"י היה אומר שהטבילה מרחיקה בטלה, ויעץ לי לטבול מהקליפות המקשות על הלב.
הוא גם טען שאני לא מכיר אותו מפני שאני מתלבש בבגדים שחורים שהם קליפות של מוח ושכחה במקום הלבושים הלבנים שהם חוטי הלב והחיות, ויעץ לי לצאת מן החושך שהוא שחור בחילוף כ' ו ר' , בטלתי את דבריו ולא שיניתי את לבושי. כשספרתי את הדברים ששמעתי משומרו של האר''י למקובלים וחוקרי האר"י חייכו וצחקו וביטלו אותם כהבלים, צ'יזבטים, אבל מקובל אחד אמר לי: "יש דברים בגו ואין לזלזל בהם אע"פ שנראים כדברי הבל. בסופו של דבר הכל הבל הבלים, שמע מינא, שההבלים הם עיקר הם והצדיק הראשון בעולם, אף הוא הבל שמו ומספרו ה.ב.ל. =37 בדרגה למעלה מל"ו הצדיקים, 37 מול 36.
את החומר הסופר-דרשני של השומר, שאחד מחבריו קראו בשם סעדיה, מסרתי לאנשי המכון לחקר הקבלה שבצפת, לבחון אותן ולקבל את התייחסותם, כמו כן מסרתי להם חומר דרשני - סיפורים של שומרים במקומות אחרים, מתוך הנחה שעם כל הנטיות האישיות שלהם שומרים הם על מסורות עתיקות השתדלתי להבין ולהסביר לעצמי את הגישה שלו כרצון פנימי של אדם שרואה את עצמו כקרוב לאר"י יותר מאחרים וחולם בלי הרף שהוא משמשו וממשיכו באיזה אופן שהוא ואולי הוא יורשו של השמש שנדחק משמשות ומנמק את זכויותיו שלא ניתנו לו. נסתרות דרכי ההזיות, ועוד יותר - העקשנות שאדם מתקשר אליהן וההסברים "הכאילו" מובנים שהאדם נותן להם ולמרות שההסברים כשלעצמם מובנים ואף הגיוניים בהתאם להנחה הראשונה שרק היא המוזרה והמשונה והבלתי מובנת, וזה בדומה לכל תופעות העולם שאת כולן אפשר להסביר באופן עקרוני חוץ מההנחה הראשונה, בריאת העולם, שלא ניתנת להסבר הגיוני שכן היא למעלה מכל הסבר.
קשה היה לי להבין כיצד ולשם מה ולמה הוא שילב אותי לתוך עולמו ההזוי. המסובבים אותי פירשו את זה בפשטות. ברור לי שהשומר היה עם הארץ ולא היה לו שום מושג בתורת האר"י אע"פ שהשתמש באמרות האר"י ובשפתם של המקובלים. הוא נראה לי כיהודי הפשוט המשתמש בפסוקי תהילים מבלי להבין את תוכנם ואף בסילופים. שפת האר"י היתה שפתו היום יומית מבלי להבינה, אבל יחד עם זה היו לו לפעמים הברקות מענינות בשימושה. כך למשל אמר לי פעם שהאר"י דיבר הרבה בתורת הצמצום, ללמד לכל אחד לדעת לצמצם את עצמו שלא ירצה להתפשט בעולם, להשאיר מקום גם לשני ובעיקר לימד את זה לר' חיים שמרוב חכמתו נטה להתפשט על הכל, על התורה כולה ופעם אמר שהאר"י אהב להשתמש בכל אברי האדם כשמות לספירות ותארים לכולם, אע"פ שידע שאין מושג של גוף לקב"ה, ולמה עשה כך, זה כדי ללמד לכל אדם שהקב"ה בתוכו בבשרו ובכל אבריו ובכל מה שהאדם עושה באבריו - משתף הוא את אלקים במעשיו, שידע מזה ויהיה זהיר.
וכששאלתיו מהי תורת הצמצום, ענה : פשוט להצטמצם, לאכול מעט, להסתפק במועט ואף לערוך הרבה צומות. צום ועוד צום. והוא גם מסדר לעצמו למעלה ממאה צומות בכל יום לבטל את מאה הקללות שיש בעולם. ולמה זה נקרא צום מפני שהצום הוא כמו הקול וכמו הממון שלשתם מספרם 136 כמנין סולם שעל ידם עולה האדם למעלה ומתקרב לשכינה, והיה מספר לי שהאר"י היה עושה סולמות לתלמידיו ואצלו נמצאים שני סולמות שהכין לשני אנשים והוא לא נותן אותם לאיש אבל הוא עולה על שניהם פעמיים ביום, בשכבו ובקומו, וקורא עליהם שמע ככרוז העולה למעלה ומכריז לציבור על סליחות ותפילה, ובשעה שהוא עולה למעלה ומכריז הוא רואה כנגדו את האר"י עומד מקשיב ושמח ופעם כשעמד על הסולם והכריז נכנס לפתע ר' חיים וכשראה אותו עומד על הסולם ומכריז "שמע" צעק עליו : "הגם שאול בנביאים" ואמר לו שהתרנגול מכריז למטה ולא למעלה והורידו מן הסולם.
"הוא רצה לקחת ממני את הסולם ולא נתתי לו- סיפר לי סעדיה- זה שלי" - טענתי וצעקתי והוא עזב אותי.
הוא גם קישר את כל המעשים והאירועים שהיו בימיו עם מעשים דומים ולא דומים שהיו לדעתו בזמנו של האר"י. כל רב וכל תלמיד היו אצלו מתלמידי האר"י ואת חייהם קישר עם חיי האר"י.
ומעשה היה ואנשי צפת הביאו שוטר להרחיקו מן הקבר שלא יטריד אנשים והוא הכיר אותו כשומר הטורקי של המוכס מצפת ונתן לו מטבע ממטבעותיו של האר"י וסילקו מן המקום בידידות ואחווה.
יום אחד הוא סיפר לי על מעשה באותו השוטר שהוא הצילו שלא ייהפך לעורב כמו המוכס. היה לו ערבוב עולמות מוזר אע"פ שידע גם להפריד.
"אנו, הוא טען, מפרידים בזמנים אבל הזמן לא ניתן להפרדה, הוא כולו מאוחד ואין הבדלים בתוכו. ההבדלים הם חיצוניים ולא אמיתיים ובאמת כל רגע דומה לחברו, אין שום הבדל. "





 
 
טופס תגובה
אם את\ה מעונין\ת בחומר נוסף, או בהרחבת מידע על הנושא, כתוב אלינו במכתב המצו'ב.
:* כותרת התגובה
:* שם פרטי
:* שם משפחה
:טלפון
:דואר אלקטרוני

אימות תווי בדיקה*:
נא הקלד את התווים שאתה רואה בתמונה למעלה .
* לא משנה אות גדולה או קטנה
:תגובת הגולש

חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972