ספורי ילדים / מבית אבא / עופו ילדים, עופו מלאכים

עופו ילדים, עופו מלאכים
 


ליד ביתי היה גר רב יהודי ולו שני בנים קטנים, כשבכל שבת היה הולך עם שני ילדיו לבית הכנסת, ולפני שהלכו היה מזרז אותם ואומר: "הזדרזו מלאכים שלי... קחו את הכנפיים ונעוף לנו לבית הכנסת".
כשחזר על דבריו שבת אחר שבת, שאלתי אותו: "רבי, האם תמיד אתה קורא לילדך "מלאכים" ?
"לא" ענה הרבי, "רק בשבת".
"רק בשבת ?" שאלתי .
הסביר לי הרבי : "כל העולם חי מכוח התפילות ושירי השבת ששרים לבורא העולם. הניגונים הנפלאים נותנים כוח וחן וחיים לכל. ומי השר ? בכל ימות השבוע כאשר בני האדם עסוקים וטרודים בדאגות פרנסה אין להם כוח לשיר ולכן בימים אלה שרים המלאכים. לכל אחד מהם יש שש כנפיים. כנף ליום, כנף ליום, לעוף בו ולשיר. אך ביום השבת ממלאים ילדי ישראל את מקומם של המלאכים. ביום זה מתפשטת שירתם בכל העולם כאילו היו להם כנפיים... והשירה מתפשטת על פני ימים וארצות וממלאת את העולם כולו".
והוסיף ואמר לי הרב: "כאשר ילד יהודי שר בירושלים, שומעים אותו ילדי ישראל במוסקבה, וכאשר ילד יהודי בוכה בדמשק שומעים אותו ילדי ישראל בעולם כולו ומעודדים אותו בשירתם. ויודע הילד הבוכה כי יום יבוא וישיר עם אחיו המלאכים הקטנים בירושלים".




דגים לשבת

בערבי שבתות נהגה אמא להכין דגים לשבת, פעם אחת סיפרה לנו: השבת נקראת בשם עונג, ומדוע ? כיון שהיא מענגת את האדם בכל המובנים, במובן הרוחני ובמובן הגשמי, בשבת טועם יהודי במאכליו את כל הטעמים שיש בעולם, כל התבשילים, כל הפירות והיינות, ובכל התבשילים טועם הוא את כל הטעמים, אף אם אין לו אלא חלה ומעט יין על שולחנו, כיון שבשבת עצמה יש כוח של תבלין שנותן למזון את הטעם שמבקשים, כמו שכל הטעמים נמצאו במן אשר אכלו בני ישראל במדבר, כאשר יצאו ממצרים.
המן והשבת שווים הם גם בכך שאין בהם טעם אחד בלבד והוא טעם הדגים.
ומדוע אין בהם טעם הדגים ?
מצרים נמצאת על חופי הנהר הגדול, נהר הנילוס, והנהר נותן הרבה דגים למצרים. מי שרצה דג אכל בחינם, אפילו בני ישראל שהיו משועבדים למצרים אכלו גם הם דגים כאוות נפשם בחינם. ומשום שהדגים היו המאכל של מצרים לא אכלו בני ישראל דגים בכל שנות הנדודים במדבר, ואף לא טעמו טעם דג במן כדי שלא יתגעגעו למצרים ולמאכליה הטעימים.
ואמנם, אלה מבני ישראל שביקשו לשוב למצרים התלוננו: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם'". ובליל שבת, נוהגים לאכול דגים כזכר ליציאת מצרים וכדי להשלים את הטעם שחסר במן שאכלו בני ישראל במדבר.


חמין לשבת
סבא היה נוהג להשתתף בעצמו בהכנות לשבת. בבוקר יום ו' היה נכנס למטבח ומבקש "לשים כתף" ולסייע לסבתא.
אמרה לו סבתא: " לך מכאן. מקום זה אינו ראוי לך. אתה רב של עיר ואם בישראל, וראוי לך לשבת בחדרך ליד הגמרא".
אמר לה סבא: " רוצה אני להתחלק עמך במצווה, אבל סבתא לא רצתה להתחלק עמו בטורח."
עמד סבא והזכיר לה את כל החכמים והגדולים בעמנו שנהגו להשתתף בעצמם בהכנות לשבת: רבא מלח את הדגים, רב חסדא היה מחתך סלק, רבא ורב יוסף היו מבקעים עצים, רבי זירא היה מדליק קסמים... וסבתא שומעת ולא מתרצה. לבסוף טען כנגדה: "את מדברת כמיכל בת שאול, שבזה למלך דוד שכרכר ורקד לפני ה' כאשר העלו את התורה לירושלים...".
סבתא ידעה כי כבד היה עונשה של מיכל בת שאול שביזתה את דוד, שה' מנע ממנה פרי בטן. נסתתמו טענותיה, והסכימה להתחלק עם סבא במצווה, ומאז בערבי שבת עמדו שניהם במטבח. סבתא טורחת ומבשלת, וסבא נכנס ויוצא, עוזר בכל מלאכה, ומעמיד את החמין על הכיריים.
בבית סבא היו החמין המאכל העיקרי של שבת, ובהם הייתה מתברכת עקרת הבית בפני בני ביתה ואורחיה. חמין שעלה יפה- ראו בהם זכות לעקרת הבית. חמין שהקדיחו או שלא נתבשלו דיים, הביאו קלון לעקרת הבית.
אבל סבא שהתחלק עם סבתא במצווה , התחלק עמה גם באחריות להצלחת החמין. עלו החמין יפה הייתה זו זכותה של סבתא, שידעה מה וכמה לשים בקדירה. לא עלה יפה, הייתה זו אשמתו , שהרי בטלן הוא ואינו יודע כיצד שמים קדירה על הכיריים, וכיצד מכוונים את האש.
ומעשה והיתה שמחה בבית, ובאו אורחים רבים לשמוח עמנו. לרוע המזל לא עלו החמין יפה. בעלת הבית האשימה את עצמה, שבעוונותיה הרבים לא זכתה לתת אוכל טעים לאורחיה, ואילו האורחים טענו שרק הם עצמם אשמים, שהרי כל אחד יודע את מעלות החמין של בעלת הבית. אלא מה, מדוע לא עלו יפה דווקא הפעם ? בוודאי שהם האשמים, משום שאינם ראויים לחמין טובים. וכך נחלקו הדעות בין האורחים ובין בני הבית במי יש לתלות את האשמה.
ושאלו את סבא. צחק סבא ואמר: לא סבתא אשמה ולא אורחיה. רק אני אשם. וכאשר תמהו ושאלו מדוע, סיפר להם כי הוא נוהג להעמיד את החמין על הכיריים ומכיוון שהוא בטלן הניח את הקדירה בצד והתבשיל לא נאפה כראוי.








צימוקים ושקדים
ערב אחד שאלנו את סבא: "האם זכית פעם לראות את אליהו הנביא ?"
"מעולם לא ראיתי את אליהו הנביא" ענה "לא במוצאי שבתות, לא בלילות הסדר, ולא בחגים אחרים. אבל יודע אני שהוא היה מגיע לכאן, כמו לכל בתי ישראל במוצאי שבתות ובלילות החג."
וסבא ידע מה שהוא אומר !
בסתר לבי חושד אני בסבא שהוא ראה גם ראה את אליהו, כשהיה סר לבית. ומי יודע, אולי גם החליף עמו דברי תורה. ומדוע אינו מודה בכך ?
אין ספק שסבא יודע מה שהוא עושה.
לבי אמר לי שגם אני ראיתי אותו . אלא שהייתי ילד ולא ידעתי מה רואות עיני.
ומעשה שהיה כך היה :
רוכל היה בעירנו, שהיה מוכר צימוקים ושקדים. והיתה לו חנות , וכל סחורתו לא היתה אלא שני שקים מלאים צימוקים ושקדים, והיה מחזר עמם מבית יהודי לבית יהודי. וכשהיה נכנס לבית היה פותח בשיר...
שיר על גדי ועל ילד יהודי. הגדי מוכר סחורה . צימוקים ושקדים . והילד לומד תורה.
אותו רוכל, ר' דן, היה נכנס לביתו של סבא בכל מוצאי שבת בעת שכל בני הבית היו יושבים ואוכלים שקדים וצימוקים שקנינו מר' דן, ושרים את שיריו.
אמא אהבה את שיריו. וביותר את השיר על הגדי והילד היהודי, והיא היתה שרה לנו את השיר בלכתנו לישון. והוא היה נשזר בחלומותינו , במשך השנים נשכחו המילים אבל הנעימה היתה מתנגנת מעצמה בעת שהייתי יושב ולומד תורה.
שנה אחת כשעליתי לירושלים, ישבתי כל הלילה בט' באב על הרצפה, מול אבני
הכותל המערבי, אמרתי קינות ופרקי תהילים. לידי ישב אדם שדומה היה לר' דן הרוכל, שהיה מוכר צימוקים ושקדים בעירנו. אמרתי לו שלום והחזיר לי שלום, וסיפר לי שהוא איש ירושלים.
האיש ידע סיפורים רבים ואגדות נפלאות על חורבן ירושלים , וכך סיפר :
" לאחר החורבן היה רוכל אחד ביהודה, שעסק במכירת חיתולים לתינוקות. היה הרוכל עובר מעיירה לעיירה ומכפר לכפר וקורא בקול: "חיתולים ! חיתולים !" וכשקרא חיתולים חיתולים – התחיל קולו לזמר, והנעימה היתה נעימתו של ר' דן שהיה שר ומכריז "צימוקים ושקדים".
הבטתי שוב בפניו ושאלתי אותו : "האם אינך מוכר לפעמים צימוקים ושקדים ?"
"לפעמים" הודה "לפעמים" מבין אתה "אני מוכר כל דבר הנחוץ לילדים. פעם צימוקים. פעם שקדים ופעם חיתולים".
"אולי היית נושא את השקים על גבך" ? הוספתי לשאול.
"הייתי נושא כל משא למען ילדי ישראל, הרי ילדים הם תקוות עמנו ומהם ייצא משיח. ויש לשמור עליהם מכל משמר...".
הייתי נרגש מאוד, רציתי לשאול אותו עוד שאלות רבות אבל הוא שקע בספר הקינות ויותר לא דיבר דבר. מאז הייתי שב והולך לכותל ומחפש את הרוכל, שפניו היו דומים כל כך לפניו של ר' דן הרוכל, שהיה מגיע לביתנו במוצאי שבתות. אבל שוב לא פגשתי בו.
לפעמים, אני חושב, שאותו איש שפגשתי ליד הכותל ור' דן - לא היו אלא איש אחד. ומי יודע אם לא היה זה אחד מתלמידיו של אליהו הנביא, ואולי היה זה אליהו בכבודו ובעצמו.




קישורים לדפים פנימיים


חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972