ספורי ילדים / מבית אבא / ספורים מבית אביו של שז'ך

ספורים מבית אביו של שז'ך
 

מטפחת הפלאים

מטפחת פלאים היתה לאבא שלי, שבאה לו בירושה מאביו, שקיבל אותה מאביו, ומאבי אביו.
אבי היה מספר כי במטפחת זו היה סבא לוחם ומנצח את הגויים שהתנפלו עליו כשהלך לבית הכנסת. וכיצד היה סבא לוחם בגויים ? הוא היה מוציא את המטפחת מכיסו, מנפנף בה לכל הצדדים, והגויים התפזרו לכל רוח.
כשהיה רוצה סבא לעלות לשמים וללמוד תורה בישיבה של מעלה, היה פורס את המטפחת ומתרומם.
במטפחת זו היה עובר ימים, ושט וטס אל הכותל המערבי בירושלים , כדי לקונן על חורבן בית המקדש בתשעה באב.
" סבא " סיפר לנו אבא, "היה אדם גדול, וצדיק גדול. על כן יכול היה לעשות במטפחת ניסים ונפלאות , אבל אני, אמר, אדם פשוט אני, ואיני יכול לעשות ניסים ונפלאות."
ואבא היה נוהג להראות לנו במטפחת את הניסים שעשה בהם אביו וכיצד היה עושה אותם.
הוא היה לוקח את המטפחת, קושר בה קשרים, ואומר לנו לעמוד ליד הקיר ולהתבונן.
ואז היה מניף את המטפחת אל הקיר, מספר לנו על המלחמות הרבות שנלחם סבא עם הגויים. נלחם וגם ניצח , את המסעות הרבים והקשים שערך לירושלים, וכיצד דילג על הרים גבוהים, צלח תהומות וימים.
הוא היה מספר, והמטפחת הייתה מציירת על הקיר את סיפוריו הנפלאים הנעימים והנחמדים.
היה מעשה בשודד אחד...
והיה מעשה בכלב שהפריע לסבא לעלות לירושלים...
והיה מעשה ברוח סערה שמנעה מסבא לעלות השמימה...
לפעמים, כאשר לא יכולתי להירדם בלילה, היה אבא מניח את המטפחת על ראשי ומברך אותי בשינה עריבה בזכותו של סבא ומיד הייתי שוקע בשינה...
כשהייתי חולה היה שָׂם את המטפחת על המקום הכואב, ונתרפאתי.
היכן היא אותה מטפחת ?
אילו ידעתי את מקומה אפשר והיה קם איש גדול וצדיק בארץ, שהיה שב לעשות בה ניסים ונפלאות כשם שעשה בה סבי, ואפשר שהייתי אני בעצמי מראה את המראות שהראה לי אבי...
עכשיו שנעלמה . אספר את הסיפורים ששמעתי מאבי ששמע מסבי.




בין שמים ושמים

אבא היה יושב תמיד ומעיין בספרים הפרוסים לפניו, מפעם לפעם היה מפסיק מתלמודו ומרים את עיניו למעלה, לשמים . "אבא בשמים עכשיו" היתה אמא לוחשת.
גם אנחנו הילדים האמנו בזאת, כי תמיד היה מספר לנו סיפורי שמים. כשהיה שב ומוריד את עיניו לדפים הפרושים, נדמה היה לנו שגם ספרים אלה דומים לשמים. ועיניו של אבא היו חוזרות לשוטט ולרחף בין שמים של מטה לשמים של מעלה.
אבא היה אוכל מעט, ישן מעט ולומד הרבה. ולמרות שהיה אדם חלוש וחולה, לא דרש בעצת רופאים, אלא לעיתים רחוקות. בבוקר היה מתעורר משנתו לפני הנץ החמה ומתגבר כארי לעבודת הבורא.
אבא נהג למהר לתפילה עוד בטרם תזרח השמש. וכדי שלא יאחר חלילה לקום היה מעמיד שני שעונים מעוררים שיצלצלו ויעוררו אותו משנתו.
ומדוע שני שעונים ? הוא היה אומר: "כל שעון מכה בלב אחד. ולי הרי יש שני לבבות, לב טוב ולב עצל. ואת שניהם צריך להעיר".
"אמי זיכרונה לברכה לא לימדה אותי תורה, כמו אבא. היא עסקה בצרכי הבית, בצרכי השכנים, ובצרכי הציבור. מעלות השחר ועד מאוחר בלילה עבדה וטרחה כדי שהבית יהיה נקי ומסודר, כדי שהבגדים יהיו נקיים, שהלחם ייאפה בזמנו והתבשיל בזמנו, שנשחק במועד ונלמד במועד. ובלילות כשהלכנו לישון היתה מנעימה לנו בסיפורים ובשירי ערש.
מטבחה של אמא היה לנו לבית מדרש מעשי. כאן למדנו מה מותר ומה אסור לאכול. מתי מאכל כשר ומתי הוא טרף, מה אוכלים ביום חול, ומה בשבת. מה בפסח ומה בשבועות וסוכות. היא ידעה להכין מטעמים מיוחדים לכל חג, והיו לה סיפורים נפלאים על כל מעשה ומעשה שעשתה: על החלות המופלאות שהכינה לשולחן החג והשבת, על הנרות שהדליקה, ועל המאכלים שהגישה.
והיו למטעמיה שמות שצלילם נפלא, וטעמם משתפך בכל העצמות כטעם גן עדן:
קרעפלעך, קניידלעך, לאטקס, געפילטע פיש, טשולנט, קוגל...
וידים חמות היו לה לאמא. תמיד פרשה אותן לקראתי. ואליהן הייתי רץ בשעה שפגעו בי אחי שבבית או זרים ברחוב. והיו לה ברכות לכל שעה בחיים. ברכות אלה ליוו אותי וגוננו עלי בדרכי חיי.
אבא לא הבדיל בין ילד למבוגר. כל מבוגר היה בעיניו תם כילד. וכל ילד היה חכם ונבון כמבוגר. הוא עצמו נהג לומר: " נולדתי זקן. יהודי נולד זקן."
לדבריו יהודי בן יומו הוא בן ארבעת אלפים שנה. כי יהודי אינו מתחיל את חייו בחלל הריק. הוא ממשיך את העבר של עמו, שקיבל מאביו ומאבי אביו. תמיד הקשבתי לו ברצון. אבל לא תמיד הבינותי מה הוא אומר.
אמא הייתה אומרת: לילדים יש לספר בלשונם ועל פי הבנתם, אחרת ישתעממו ולא יבינו דבר.
אבל אבא היה אומר: אני נותן להם סיפורים כמשכון לעתיד , כשיעבור זמן יבינו ויזכרו...
ואולי אבא צדק, את הסיפורים שהבנו בשכלנו הילדותי כבר שכחנו מזמן, אבל את הסיפורים של אבא, שהיו בהם חידה וסוד לא שכחנו, תמיד ביקשנו לפתור את החידה. עד שבאה שעת התבונה.



בחדר
בבית אבא לא היינו מעולם ילדים , עד גיל שלוש נחשבנו לתינוקות ואחר כך, לאחר שמלאו לנו שלוש שנים, כבר נחשבנו לגדולים. לבשנו בגדים של גדולים, ישבנו כמו גדולים, למדנו תורה מבוקר עד לילה, קיימנו מצוות ונזהרנו מעבירות כגדולים.
גם אני לא הייתי ילד מעולם. עברתי פתאום , בבת אחת , מינקות לזקנה.
בחוץ, בגן, בשדה, וביער, ציפורים צייצו, פרפרים התעופפו , אבל אנחנו ישבנו בחדר ולמדנו, ובין קירות החדר האפלים השמש לא זרחה, לא צייצו צפרים, ולא התעופפו פרפרים.
אלא שאני עצמי הייתי "קרן שמש" (בידיש "זוהנדל") הרי כך בפירוש קראה לי אמי. אני הייתי האפרוח שלה, אני הייתי הציפור המצייץ.
כשמלאו לי שלוש אמר לי אבא: אתה גדול בני, ועליך להיות תמיד נקי וטהור.
כי יהודי הוא כמו עץ. שלוש שנים גדל הוא סרק. ואחר כך – נעשה הוא עץ פרי, עץ כשר. ועליו להיות טהור, ולעשות פרי, כלומר, לעסוק בתורה.
אבא הזמין ספר שגילח את שערי וסידר לי את הפיאות. בארוע זה אבא לקח אותי על כתפיו, שר ורקד, וכל הגדולים שרו ורקדו עמו. הוא הלביש אותי בטלית קטן שצבעו לבן ופסים כחולים, שציציות יוצאות מארבעת כנפותיה, ואמר לי:
"ציציות אלה נקראות גדילים, מי יתן ותזכה לגדול כשאתה חוסה בצל הגדילים, ואלוקים יפרוש עליך שמי תכלת כפסים שבטליתך".
הלבישו אותי בטלית, שמו כובע על ראשי והביאו אותי לחדר. בחדר ישבו עשרה ילדים מסביב לרבי, ומיד כשנכנסתי רצו אלי, חטפו אותי ואף צבטו אותי בסתר. נאחזתי באבא ובקשתי לשוב הביתה. אלא שאבא והרבי עכבו בעדי ואמרו לי כי מהיום יהיה החדר ביתי. כאן אהיה, וכאן אלמד מבוקר עד ערב.
"אבל הילדים מכעיסים אותי ..." אמרתי.
"אם יכעיסו אותך הילדים בני" אמר אבא, תאחז בארבעת הכנפות של הטלית הקטנה.
ודבר זה יצילך מכל כעס".
כאשר גדלתי שאלתי את אבא: במה גדול כוחן של ארבע כנפות הטלית קטן לשכך כעס ?
ואבא הסביר לי: כנף בגימטריה = כעס, והיא קולטת בתוכה כל הכעס ומצילה את האדם ממנו.
הוספתי לגדול וכבר ידעתי להתפלל, ואז לימד אותי אבי לומר מזמור תהילים בשעת כעס, משום שבספר תהילים ישנם מאה וחמישים מזמורים, ואף הם שווים בגימטריה לכעס ובכוחם להציל את האדם ממנו.




קישורים לדפים פנימיים


חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972