"והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן" (ויקרא כג:י)
בקבלה נאמר שבתמורה להבאת קרבן העומר, שהוא האלומה הראשונה של שעורים, הבטיח הקב"ה לאברהם שצאצאיו ייכנסו לארץ הקדושה. בימינו נראה קורבן העומר כמעשה חסר חשיבות, ובוודאי שאין כל פרופורציה בינו לבן השכר המובטח תמורתו. ואולם לקב"ה חשוב לא מהו הקורבן, אלא כיצד מביאים אותו. לא חשוב מהו גודל השי, כל עוד הוא ניתן מכל הלב.
בגמרא (שבת קנו ע"ב) מסופר שאסטרולוג אחד ניבא כי אדם אחד, אשר הלך לעבוד ביער עם עוד כמה אחרים, ימות באותו יום. ואולם בשעת אחר צהריים מאוחרת חזרו כל הפועלים כולם יחד הביתה – חיים! כאשר ראה האסטרולוג כי לא התגשמה נבואתו הוא הופתע, וביקש מהפועלים לספר לו כל מה שקרה להם באותו יום.
סיפר האיש: "עבדנו ביחד עד הצהריים, ואז התיישבנו לאכול. אחד מחברי שכח להביא עמו אוכל, ואני חלקתי אתו את לחמי".
"היכן ישבתם כאשר אכלתם את ארוחתכם?" שאל האסטרולוג.
"על ספסל, מתחת לעץ", השיב האיש.
"קח אותי אל הספסל הזה", ביקש האסטרולוג, והאיש לקח אותו אל המקום שבו הוא חבריו ישבו וסעדו את לבם.
הביט האסטרולוג וראה על האדמה נחש ארסי מפותל כפקעת.
"אתה רואה?" אמר האסטרולוג, "הנחש הזה נועד להרוג אותך, אבל מה יכול אני לעשות אם האלוקים שלך מסתפק בפרוסת לחם? הקב"ה חס על חייך משום שחמלת על רעך וחלקת עמו את ארוחתך."
הקב"ה אמר לבני ישראל במדבר: במשך ארבעים שנה נתתי לכל אחד ואחד מכם מן מדי יום ביומו. כל שאני מבקש בתמורה הוא, שתראו לי את אהבתכם ואמונתכם על-ידי כך שתביאו לי אלומה אחת של שעורים פעם אחת בשנה".
אם כן, גם אלומה של תבוא היא קורבן ראוי – אם אכן מקריבים אותו מכל הלב.
|