פרשת ויחי
 

להכיר תודה ולשמוח

"ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה " (בראשית מז:כח)

המדרש אומר שכל שלושת האבות אמורים היו לחיות אותו מספר שנים: מאה ושמונים שנה. אברהם, שנפטר בגיל 175, היה אמור לחיות עוד חמש שנים, אלא שהוא נתן חמש משנות חייו לאדם אחד שהיה חולה מאוד; יצחק חי את מלוא 180 השנה; ואילו יעקב הגיע רק לגיל 147 שנים – 33 שנים פחות מכך!

כדי להבין מדוע היה זה כך, יש לעיין בשיחה שהתנהלה בין יעקב לבין פרעה. פרעה שאל את יעקב: "כמה ימי שני חייך?" ויעקב השיב: "ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה; מעט ורעים היו ימי שני חיי, ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם".

המדרש ממשיך ואומר שאחרי כל מלה ומלה שאמר, יעקב נאנח. המלאכים בשמים התכעסו על כך שהוא נאנח, ואמרו: "יעקב, איך יכול אתה לומר שימי חייך היו מעטים ורעים? והלוא הצלנו אותך מיד אחיך עשו, הקב"ה החזיר לך את יוסף בנך, ובכל השנים הללו ה' היה אתך כל הזמן ובירך אותך. ובכל זאת אתה מתלונן שחייך היו קשים! ומלבד זאת, איך יכול אתה לומר שימי חייך לא השיגו את ימי שני חיי אבותיך? והלוא אינך יודע זאת, שכן חייך טרם נסתיימו ועדיין אתה חי!"

לפיכך, מפני שהוא נאנח אחרי כל אחת משלושים ושלוש המלים שאמר בתשובתו לפרעה, התקצרו ימי חייו של יעקב אבינו בשלושים ושלוש שנים בדיוק, והוא חי מאה ארבעים ושבע שנים בלבד.

נראה, אם כן, שיעקב היה יותר מדי עסוק במחשבות על הקשיים שפקדו אותו עד שלא זכר את כל הברכות והטובות שבאו עליו. במקום להיאנח על כל התלאות והצרות צריך אדם להיות מלא הכרת תודה ושמחה על כל הטובה שבאה לו עד עתה, ועל כל השמחות שעוד יהיו לו בחייו.



בחירה ולא בכורה

"ואולם אחיו הקטן [אפרים] יגדל ממנו" (בראשית מח:יט)

כאשר יעקב הניח את ידו הימנית על ראש אפרים, הבן הצעיר, כדי לברכו, לא נראה הדבר ליוסף, והוא אחז ביד אביו כדי להעבירה מראשו של אפרים לראשו של מנשה, שהיה הבכור. ואולם יעקב התנגד לכך ואמר: "ידעתי בני, ידעתי, גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל, ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו" (בראשית מח:יט).

לאברהם היו שני בנים: ישמעאל ויצחק, ואולם דווקא יצחק, הצעיר שבהם, הוא שקיבל את הברכה. גם ליצחק היו שני בנים: עשו ויעקב, אך דווקא הצעיר מביניהם, יעקב, היה ראוי להיות המנהיג. ואף ליוסף היו שני בנים: מנשה ואפרים, ודווקא הצעיר שבהם, אפרים, הוא זה שהיה עתיד להיות הגדול יותר. גם משה רבנו היה צעיר מאהרן אחיו, אך הוא זה שנבחר להנהיג את העם. ואף אצל דוד המלך כך היה: הוא היה הצעיר מבין שמונת ילדיו של ישי, אך הוא זה שנבחר להיות מלך על ישראל.

אבותינו לא סברו שמי שנולד ראשון הוא בהכרח מוכשר יותר לעשות מעשים כבירים. אדרבה: יש לשפוט כל אדם ואדם אך ורק על פי ערכו וסגולותיו.






הקדוש ברוך הוא ליבא בעי
"ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" (בראשית מח:כב)

יעקב לא היה חייל; כיצד זה, איפוא, היו לו חרב וקשת? רש"י, הפרשן הגדול, מפרש "בחרבי ובקשתי" – "היא חכמתו ותפילתו". מדוע מסמלת הקשת את התפילה? משום שכאשר אנו רוצים שהחץ יעוף רחוק, עלינו למתוח חזק יותר את המיתר של הקשת. אם, לפני שמרפים ממנו, מוחזק המיתר מוחזק קרוב אל הלב, אזי החץ עתיד לעוף גבוה יותר ורחוק יותר. וכך גם עם התפילה: כאשר היא יוצאת מן הלב היא מגיעה ישר למעלה, אל הקב"ה.

מסופר שפעם, בליל כל נדרי, כאשר בית הכנסת היה מלא מפה אל פה במתפללים, נכנס לבית הכנסת נער אחד, רועה צאן. הוא לא ידע להתפלל, אך רצה שהקב"ה ישמע את תפילותיו, ולכן הוא הוציא מכיסו חליל רועים וחילל בו בכל כוחו. המתפללים היו מזועזעים מכך שמישהו העיז לנגן בחליל בבית הכנסת ביום הקדוש; ואולם הרב הכריז ואמר שהמנגינה הזו באה הישר מתוך לבו של הנער, ולכן היא הייתה יקרה מאוד בעיני ה'.

לפני שילד לומד לדבר הוא מביע את עצמו רק באמצעות צלילים וקולות שונים – ובכל זאת האם מבינה אותו. בדומה לכך, כאשר ילדיו של הקב"ה מדברים אליו מתוך לבם, אזי גם אם המלים אינן שלמות או מושלמות – הקב"ה מבין אותם.

וכך אומרת הגמרא (סנהדרין ק"ו ע"ב) : "הקב"ה ליבא בעי" (הקב"ה רוצה את הלב).


משמעותה העמוקה של "אבן ישראל"
"משם רועה אבן ישראל" (בראשית מט:כד)

כיצד ומדוע מכונה הקב"ה בתורה בשם "אבן"?

אבנים וסלעים מוזכרים כמה וכמה פעמים בתורה. למשל: בלילה שבו חלם יעקב את החלום על הסולם הוא לקח מאבני המקום לשים מראשותיו; לאחר מכן הוא גם לקח אבנים רבות ובנה מהן מזבח; בזמנים קדומים, כאשר היו כורתים ברית, היו הצדדים השונים עורמים אבנים זו על גבי זו כדי לסמל את ההסכם ביניהם; עשרת הדיברות נחקקו על שני לוחות אבנים; כאשר נלחמו בני ישראל בעמלק, משה ישב על אבן והתפלל; משורר התהלים מדבר על "אבן מאסו הבונים"; ועוד.

המלה "אבן" מורכבת משתי מלים: "אב" ו"בן". כאשר האב והבן מאוחדים בעמלם ובמטרותיהם, הם חזקים ורבי עוצמה כאבן. במשפחה יכול לשרור אושר רק כאשר ההורים והילדים קרובים אלה לאלה, כשהם עושים דברים בצוותא, כאשר יש ביניהם אחדות והבנה שלמה. סוד הקיום היהודי נעוץ ביחסי המשפחה הקרובים, ביכולתם של ההורים והילדים לצעוד ביחד ולטפח את אותן מסורות ואותם אידיאלים.

לפיכך, כאשר התורה מכנה את הקב"ה בשם "אבן ישראל" בא הדבר לומר, שהקב"ה הוא האב וילדיו נמצאים בקשר של קרבה והבנה עמו. הוא מקור הכוח, ואילו הם צריכים להתאחד כדי לעשות את רצונו.




חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972