פרשת וישלח
 

הפחדים שעושים אותנו אנושיים

"ויירא יעקב מאוד וייצר לו" (בראשית לב:ח)

בספר "אבא והמלאכים" מאת ויליאם מנרס מסופר, שכאשר אמו של הגיבור שמעה שהוא הפך להיות מתאגרף, היא קראה: "אבל הוא ייפגע!" ואילו אביו אמר, "הוא יפגע באחרים!" תגובתו של האב עולה בקנה אחד עם המסורת היהודית.

כאשר יעקב הלך לפגוש את עשו, אשר בא לקראתו וארבע מאות איש עמו, מספרת לנו התורה: "ויירא יעקב מאוד וייצר לו". מדוע משתמשת התורה במלים אלה כדי לתאר את רגשותיו של יעקב? רש"י אומר: "ויירא – שמא ייהרג; וייצר לו – אם יהרוג הוא את אחרים". הפחד להיפגע הוא אינסטינקטיבי; ואולם כאשר אנו חוששים מפני פגיעה באחרים אנו מפתחים אצלנו את רגש הרחמים, ובכך אנו נעשים אנושיים יותר.

כאשר הקב"ה גער בקין על כך שהרג את הבל אחיו הוא אמר לו: "מה עשית? קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" ( בראשית ד:י). המלה "דם" מופיעה בצורת הרבים – "דמי", ורש"י מבאר כי הכוונה היא ל"דמו ודם זרעיותיו". כלומר: כאשר קין הרג את הבל, הוא הרג גם את כל הדורות שהיו עתידים לעמוד ממנו.

תפיסה זו רווחת גם בחסידות ובמסורת היהודית; בהצגה "הדיבוק", למשל, מאשימים אדם בכך שכאשר הוא הרג אדם אחר, צעיר, הוא גם אשם בנטילת חייהם של כל צאצאיו של אותו אדם אשר לא זכו להיוולד.

והתלמוד (מסכת סנהדרין דף לז ע"א) אומר: "כל המאבד נפש אחת מישראל – מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל – מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא".



אידיאלים דורשים הקרבה

בראשית פרק לה

"ויהי בהקשותה [רחל] בלדתה ותאמר לה המיילדת: אל תיראי כי גם זה לך בן" (בראשית לה:יז)

המקובלים אומרים כי שני בניה של רחל הם גורמים חיוניים בהבאת הגאולה לעולם. ישנה מסורת ביחס לכך שבזמן הגאולה יבוא "משיח בן יוסף", וכן נאמר שבית המקדש ייבנה בנחלתו של שבט בנימין.

כמו כן אומרת המסורת שהקב"ה מפקיד בידי כל אם את נשמותיהם של הילדים שהיא עתידה ללדת. על רחל נאמר שהופקדה בידיה נשמה של ילד אחד בלבד, יוסף, ולא הופקדה בידיה נשמתו של בנימין. ואולם רחל כה רצתה ללדת בן שני, שבנחלתו ייבנה המקדש, עד שהיא מסרה את נפשה-שלה כדי שהוא ייוולד. וזהו פירוש הפסוק, "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" (בראשית ל:א). כמו כן, רחל קראה לבנה השני "בן אוני", שפירושו: "בן סבלי", כדי להצביע על הקורבן שהיא הקריבה כדי שהבן הזה יחיה.

רחל היא האבטיפוס לכל אלה המוסרים את נפשם כדי שאחרים יוכלו לחיות.





נחמה בעת צרה
"ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן אוני, ואביו קרא לו בנימין" (בראשית לה:יח)

לכאורה תמוה מדוע יעקב, שכה אהב את רחל, התעלם מבקשתה האחרונה, שאותה ביקשה בשעה שיצאה נשמתה, והיא – לקרוא לבן הנולד "בן אוני".

ואולם מעשהו זה של יעקב בחכמה נעשה. אילו היה בנה של רחל נושא כל ימיו את השם "בן אוני", הוא היה כל הזמן זוכר את סבלה של אמו. חכמים גם אומרים כי יעקב ידע שהמקדש עתיד להיבנות בחלקו של בנימין ויהיה קשור בשמו של בנימין (ראה דברים לג:יב). ומאחר שבית המקדש חייב להיות קשור בדברים של שמחה ולא של צער, יעקב חש שאסור לבנו לשאת שם המזכיר סבל.

ויש המציעים סיבה נוספת לכך שיעקב העדיף שלא לקרוא לבנו בשם "בן אוני": רחל, שהבינה כי בנה יגדל כיתום, ללא אהבת אם וטיפול אמהי, הצטערה על הסבל הרב המזומן לו בחייו. ואולם יעקב ביקש לעודד את אשתו האהובה ולומר לה שבנה לא יוזנח. "אקרא לו בנימין", אמר, "שפירושו – בן ידי הימנית. אני אשגיח עליו ותמיד אהיה לצדו ואעזור לו, אנחם אותו ואנחה את דרכו".




חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972