פרשת תולדות
 

החומרי והרוחני

"ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער ויקראו שמו עשו: ואחרי כן יצא אחיו וידו אחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב" (בראשית כה:כה-כו)

יעקב ועשו מייצגים שתי תפיסות עולם קוטביות, כפי שניתן ללמוד גם משמותיהם. השם "עשו" מרמז על כך שהוא "עשוי", שנשלמה עשייתו, כלומר: שאין מה לעשות עוד מעבר למה שיש, ושצריך להסתפק במה שהושג עד כה. ואילו השם "יעקב" בא מן השרש ע'ק'ב' – והעקב הוא החלק התחתון ביותר של הגוף, וזה בא לרמז על כך שאדם אמור לגדול, להתפתח ולהביט כלפי מעלה.

עשו מקבל את העולם כפי שהוא; הכל בסדר. ואילו יעקב אינו מרוצה מן העולם כפי שהוא, והוא מכיר בכך שעדיין יש הרבה מאוד מה לעשות.

ההבדל בין שתי תפיסות עולם אלה משתקף גם בברכות שאביהם, יצחק, העניק להם. שניהם קיבלו ברכה שבה מוזכרים טל שמים ומשמני ארץ. ואולם בברכתו של יעקב מוזכר "טל השמים" ראשון, ו"משמני ארץ" רק אחר כך, ואילו אצל עשו מוזכרים "משמני ארץ" קודם, ורק אחרי כן "טל השמים" (בראשית כז:כח, לט).

לסדר הדברים הזה נודעת משמעות רבה. אם אדם מסתפק בעולם כפי שהוא ושואף רק ל"משמני ארץ", אזי הקניינים החומריים באים לפני הכל. ואולם אם אדם כמֵהָ ל"טל השמים" הוא ייתן עדיפות לערכים הרוחניים המרוממים את החיים.




מידת הסלחנות

"ויאהב יצחק את עשו" (בראשית כה:כח)

ליצחק היו שני בנים: יעקב ועשו. עשו היה הבן הפרוע, אך למרות זאת יצחק אהב אותו וסלח לו. משום כך אמרו חז"ל שמבין שלושת האבות, דווקא יצחק היה זה שהבין ויישם יותר מכל את מידת הסלחנות.

התלמוד (שבת דף פ"ט ע"ב) מבסס את התפיסה הזו של דמותו של יצחק על פירוש תמוה לפסוק בישעיהו (סג:טז): "כי אתה אבינו, כי אברהם לא ידענו, וישראל לא יכירנו; אתה ד' אבינו גואלנו מעולם שמך". כיצד עלינו להבין את המלים "אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו"? מדוע לא נזכר שמו של יצחק? ומדוע חוזר הפסוק פעמיים על המלים "אתה אבינו"?

התלמוד אומר שלעתיד לבוא הקב"ה יאמר לאברהם: "בניך חטאו לי", ואברהם ישיב לו על כך: "ריבונו של עולם, יימחו על קדושת שמך". לאחר מכן יאמר הקב"ה: "אימר ליה ליעקב (אומר זאת ליעקב), דהוה ליה (שהיה לו) צער גידול בנים, אפשר דבעי רחמי עלייהו (אולי יבקש עליהם רחמים). אמר ליה (אמר לו הקב"ה ליעקב): בניך חטאו. - אמר לפניו (יעקב): רבונו של עולם, יימחו על קדושת שמך". ואז יאמר הקב"ה: "לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה" (לא בזקנים [דהיינו: אברהם] היגיון, ולא בדרדקים [דהיינו: יעקב] עצה".

והוא יפנה ליצחק ויאמר לו: "בניך חטאו לי". אלא שיצחק ישיב: "ריבונו של עולם, בני ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע, קראת להם 'בני בכורי'; עכשיו בני ולא בניך? ועוד, כמה חטאו? כמה שנותיו של אדם - שבעים שנה. (בחטא העגל ענשת רק את מי שהיו בני עשרים ומעלה, ומכאן ש)מי שהוא בן פחות מעשרים שנה אינו בר עונשין – נשארו חמישים שנה; תוריד מזה עשרים וחמש שנה שהם הלילות (שבהם אדם ישן, ואינו חוטא) – נשארו עשרים וחמש. תוריד שתים עשרה שנים ומחצה שבהן אדם עובד, אוכל, מתפנה וכו' – נשארו שתים עשרה שנים ומחצה (שבהן אדם יכול לחטוא). אם אתה סובל (מוכן לסלוח) את כולם (את כל החטאים) - מוטב, ואם לאו – אני אשא מחצית ואתה מחצית. ואם תמצא לומר כולם עלי – (זכור ש)הקרבתי את עצמי לך קרבן".

לנוכח דבריו של יצחק פירשו את הפסוק בישעיהו כך: "כי אברהם לא ידענו, וישראל לא יכירנו"; אבל אתה, יצחק, "אתה אבינו", אתה מבין אותנו ומבקש שיסלחו לנו. הפסוק בישעיהו חוזר, אם כן, פעמיים על המלים "אתה אבינו" משום שבפעם האחת הוא מתייחס לקב"ה ובפעם האחרת – ליצחק.

וממשיך התלמוד ואומר שיצחק אמר: "עד שאתם מקלסין לי, קלסו להקב"ה". דבר זה בא להראותנו שיצחק לא רק הבין את עומק המשמעות של מידת הסלחנות, אלא גם היה עניו ביותר. ואז כל שומעיו נשאו עיניהם אל השמים ואמרו: "אתה ד' אבינו גואלנו מעולם שמך".






חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972