חגי ישראל / ימים נוראים / עורו ישנים משנתכם

עורו ישנים משנתכם
 


בהרבה מאוד בתי כנסת, בעיקר במזרח אירופה, נערכו הסליחות לא בחצות הלילה אלא בשעות הבוקר המוקדמות, עוד בטרם שחר, ונסתיימו עם הזריחה. לבני האדם לא היו אז שעונים מעוררים, והיה עליהם לסמוך על שמש בית הכנסת, שהיה נוהג ללכת מבית לבית ולהעיר אותם על-ידי כך שדפק על הדלתות או על החלונות והודיע שהגיע הזמן לקום לסליחות.

פעם אחת זימן אליו הרב הראשי של וורשה את כל השמשים וציווה עליהם לדפוק על כל דלת – עד אשר היא תיפתח. אחד השמשים מחה: "אבל עד עכשיו תמיד דפקנו בדלת, הודענו שהגיע הזמן לקום לתפילה והמשכנו הלאה. אף פעם לא חיכינו עד שהדלת תיפתח. האם זה באמת נחוץ?"

בתשובה סיפר לו הרב סיפור: "פעם אחת פרצה שריפה בבית אחד, והשכנים התגייסו כדי לעזור לכבות אותה. הם החלו להוציא החוצה את הרהיטים, כדי שהאש לא תתפשט. באחת המיטות הם מצאו את בעל הבית – ישן שנת ישרים! בסערת ההתרגשות והחיפזון הם נשאו את המיטה והחלו להוציא אותה החוצה עם בעל הבית בתוכה. ואולם כאשר הם הגיעו לדלת הם גילו שהדלת צרה מדי. הם ניסו כל מיני דרכים, אך לא הצליחו להוציא את המיטה החוצה.

"ואז אדם אחד, שצפה בהתרחשות מן הצד, קרא לעברם: 'מדוע אינכם מעירים את האיש ומצילים אותו? אחר כך תוכלו להוציא החוצה גם את המיטה!'

"אם כן", המשיך הרב בדבריו, " לא די לדפוק בדלת . מי שישן עשוי לשמוע את הדפיקות – ולהירדם בחזרה. עליכם לדפוק בדלת עד שתהיו בטוחים בכך שהוא התעורר לגמרי. תכליתן של הסליחות היא לעורר את הכרתו של אדם כדי שהוא יתחרט על חטאיו; וכדי להתחרט באמת עליו להיות ער לחלוטין. וכך אומר הרמב"ם (הלכות תשובה, פרק ג הלכה ד):

'עורו ישנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה'. שובו אל ה' – והוא ירחם".





שובו אל ה'

פעם אחת הסביר הרב הראשי של וורשה לבני קהילתו מדוע בליל הסליחות צריכים השמשים לדפוק ולדפוק על כל דלת עד אשר יפתחו האנשים את הדלת וישמעו שהגיע הזמן לקום לסליחות.

אמר הרב: "בשיר השירים מתוארים הקב"ה כחתן, ועם ישראל ככלה; ואילו הגלות מתוארת כמריבה בין בני הזוג: ישראל חטאו, ואז הכעיס, כביכול, החתן את הכלה, והם התרחקו זה מזה. כל אחד מהם משתוקק להשלים עם השני, אך כל אחד מהם גם מחכה שהשני יעשה את הצעד הראשון.

"החתן, הקב"ה, אומר: 'שובה ישראל עד ד' אלקיך' (הושע יד:ב). ואילו ישראל, הכלה, משיב: 'השיבנו ד' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם' (איכה ה:כא). ואז אומר ה': 'שובו אלי ואשובה אליכם' (מלאכי ג:ז); אלא שישראל משיבים: 'קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך' (תהלים מד:כז).

"ה' קורא: 'שובו עדי בכל לבבכם!' (יואל ב:יב). אלא שישראל מבקשים: 'קומה והושיענו!' (ירמיהו ב:כז). ואז דוחק בהם ה': 'קומי אורי כי בא אורך' (ישעיה ס:א), אך ישראל מתעקשים: 'קומה אלקים שפטה הארץ' (תהלים פב:ח).

"בסופו של דבר הקב"ה מסכים ואומר: 'אני לדודי ודודי לי' (שיר השירים ו:ג), ואז ישראל משיבים: 'דודי לי ואני לו' (שם, ב:טז).

"וכך", סיים הרב את דבריו, "מושג הפיוס. האותיות הראשונות במלים אני לדודי ודודי לי יוצרות את המלה אלול. הקב"ה הוא זה שעשה, בסופו של דבר, את הצעד הראשון, ומשום כך הבטיחו לו ישראל שמדי שנה, בתחילת חודש אלול, הם יפתחו דלתותיהם לתשובה. זוהי הסיבה שבגללה ציוויתי על השמשים להקיש על הדלתות לפני הסליחות – עד אשר הדלתות ייפתחו, ובעלי הבתים יתכוננו באמת לחזור בתשובה אל ה'".






חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972