פרשת ראה
 

מעשיו של היחיד משפיעים על האנושות כולה

"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" (דברים יא:כו)

"אתה מחזיק בידיך את המפתח לעולם", אמר רב אחד לנער בר מצווה, "עתידה של האנושות תלוי בך. בפרשת השבוע אנו קוראים: 'ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה'. הפסוק מתחיל בלשון יחיד – 'ראה' – וממשיך בלשון רבים – 'לפניכם', ומכאן אפשר ללמוד שטובת הכלל תלויה בכל יחיד ויחיד. אדם אחד יכול להשפיע רבות על חברו לטובה, או להפך מזה. את מהלך ההיסטוריה שינו הן פרעה והן משה, הן המן והן מרדכי, הן היטלר ימ"ש והן צ'רצ'יל. מלחמות רבות פרצו ונסתיימו בכוחו של אדם אחד."

כאשר יעמוד המין האנושי למשפט, נראה כי מעשיו של אדם אחד יכולים להשפיע על האנושות כולה. וכך אומרת הגמרא: (קידושין מ, ע"ב): "עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות".

נוסף על כך התלמוד (סנהדרין לז ע"א) מלמדנו כי "לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם".

אם כל אחד היה מרגיש שמעשיו יכולים לקבוע את גורל האנושות, הרי כל אחד מאתנו היה חי מתוך תחושה עמוקה יותר של אחריות למעשיו, והעולם כולו היה נעשה מקום שהרבה יותר טוב לחיות בו.




על המעשרות שאנו מפרישים משלם לנו הקב''ה עשרת מונים

"עשר תעשר את כל תבואת זרעך" (דברים יד:כב)

על כל יהודי מוטלת מצווה לעשר את כל יבולו (ראה גם במדבר יח:כו-ל), וחז"ל אומרים על כך כי הקב"ה תמיד משלם לאדם על כך עשרת מונים.

החפץ חיים סיפר פעם סיפור: איכר בא לעיר הגדולה כדי למכור את תוצרתו. הסוחר שקנה ממנו את הסחורה שם על המאזניים שקל על כל כמות מסוימת של תבואה, וכנגד כל שקל כזה הוא התכוון לשלם לו בסופו של דבר עשרה שקלים. ואולם כאשר אך הפנה הסוחר את ראשו, לקח האיכר הנבער מדעת שלושה שקלים מן המאזניים והכניסם לכיסו. לאותם שלושה מטבעות היה, אמנם, ערך כלשהו, אבל האיכר לא הבין שהסוחר התכוון לשלם לו שלושים שקלים תמורתם. וכך יצא שהאיכר גנב ... מעצמו.

והמשיך החפץ חיים ואמר: יהודי אשר אינו מפריש תרומות ומעשרות הוא כאותו איכר; הוא חושב שהוא מעשיר את עצמו באותם מטבעות קטנים, בעוד שלמעשה הוא מונע מעצמו עושר גדול הרבה יותר. שהרי בדרך זו או אחרת הקב"ה תמיד משלם לנו עשרת מונים על כל הצדקה שאנו נותנים.

בדומה לכך פירש הרבי מקוצק את המצווה "לא תגנוב". הוא אמר שפירושה הוא לא רק "לא תגנוב מאחרים", אלא גם "לא תגנוב מעצמך". מי שאינו מפריש לצדקה את החלק הראוי לכך מהכנסותיו אינו אלא גונב מעצמו.




שמחת החג
"ושמחת בחגך" (דברים טז:יד)

התורה מצווה אותנו בקשר לחג הסוכות, "ושמחת בחגך". ובפסוק הבא מייד אחרי כן אנו מצווים, "והיית אך שמח". אמנם גם לחג הפסח ולחג השבועות נודעת חשיבות דומה, ואולם בפסוקים בפרשה שלנו העוסקים בחג הפסח (פרק טז פסוקים א-ח) לא נזכרת השמחה כלל; ואילו בפסוקים העוסקים בחג השבועות נאמר רק "ושמחת לפני ד' אלקיך" (שם, פסוק יא). נשאלת השאלה, מדוע נבחר דווקא חג הסוכות כחג שבו מוזכרת השמחה. זאת ועוד: מאחר שחג הסוכות הוא חג האסיף, הרי שהמצווה לשמוח בו נראית מיותרת – שכן אך טבעי הדבר שבחג זה נשמח.

אם כן, בוודאי יש סיבה מיוחדת לכך שהתורה מצווה אותנו לשמוח בחג הסוכות.

רב עיר אחד, אשר רצה לראות את האיכרים בזמן שמחת האסיף, הלך יום אחד לכפר קטן. הוא שוחח עם אחד האיכרים בשעה שהלה התבונן ביבול העשיר שאסף. להפתעתו הרבה הוא גילה שהאיכר מוטרד.

"מה קרה?" שאל הרב.

"חשבתי שהיבול יהיה גדול הרבה יותר", השיב האיכר, "ואני מאוכזב מאוד".

המשיך הרב להתהלך בכפר ופגש באיכר נוסף, שגם הוא נראה מדוכדך.

"מדוע נפלו פניך?" שאל אותו הרב.

"הבט ביבול שלי", השיב לו אותו איכר, "לשכן שלי יש פי שניים יותר!"

רק אז הבין הרב מדוע מצווה אותנו התורה פעמיים לשמוח: "ושמחת בחגך ... והיית אך שמח". הציווי הראשון מיועד לאנשים תאבי בצע, כמו האיכר הראשון, ואילו הציווי השני מיועד לאנשים צרי עין, כמו האיכר השני.

אכן, המלה "ושמחת" היא בלשון יחיד. הדבר בא לרמז על כך שאדם צריך למצוא את השמחה בתוך עצמו וביבולו-שלו ולשמוח בכל לב בשמחת רעהו, בלי תאווה ובלי קנאה. עלינו לזכור היטב את הנאמר בפרקי אבות: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". רק מי שנקי מתאווה ומקנאה יכול לשמוח שמחה שלמה.




חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972