הקהל / רזי הקהל / חג הסכות – חג של כריתת ברית בין ישראל, ה' ובית דוד

חג הסכות – חג של כריתת ברית בין ישראל, ה' ובית דוד
יסוד עיקרי במעמד הקהל היא התייצבות המלך בפני העם כשספר התורה בידו. לאחר החורבן ואובדן העצמאות שוב לא היה מלך ונשיא בישראל והתבטל אותו היבט שבהקהל, של ברית בין הקב"ה וישראל בפלטינו של מלך, בבית מקדשו בירושלים. אולם מבחינה הגותית וסמלית היבט הברית הזה עודנו מתקיים וכיסוד במחשבה היהודית התגלגל לו לחג הסכות. מה שהיה בימי המדבר חג של "כי בסכות הושבתי", ובימי בית ראשון "חג האסיף", נהפך מאז ימי בית שני לחג של כריתת ברית בין ישראל לאלוהיו, הבוחר בבית דוד ובמקדש שהוא כונן לאלוהי ישראל בירושלים. חג הסכות היה בימי בית שני לחג של כמיהת העם לגאולה אמתית, לכיסופים לבית דוד, לדבקות בתורה שבעל פה ולשאיפה לשלום אמת ולאחווה בין כל בני האדם.
 


א) גיבורו של חג הסכות בימי בית שני היה דוד המלך
בימי בית שני מלך אמנם על עם ישראל מלך מבית חשמונאי ועבודת הקודש נעשתה במקדש בהנהגת הכוהנים הגדולים. אך דעת חכמים לא הייתה נוחה מן המלכים ומן הכוהנים וגם העם הסתייג ממנהיגיו אלו. מלכי החשמונאים נטלו לעצמם מלכות לא להם. הכהנים הגדולים, ברובם מתיוונים או צדוקים, קנו את כהונתם בכסף מלא מן השלטון הזר והעויין, מן היוונים והרומאים, ולנוכרים ולתרבותם ולא לעם ולתורתו, היתה נתונה תודתם ונאמנותם.

המלכים מבית חשמונאי, הכהנים הגדולים והכובשים הזרים לא מנעו אמנם מן העם לנהל חיי הדת ברוח התורה ועל פי מצוותיה. שהרי עבודת המקדש נעשתה יום יום על ידי כהנים נאמנים לתורת ישראל. אבל העם ייחל לגאולה, ציפה להתנערות מעול השלטון הזר ולהשתחררות מנציגיו היהודיים. בני העם ניסו, בדרכים מחתרתיות שונות, לשמור על קדושת המקדש, על נאמנותם למלכות בית דוד ועל הברית שנכרתה עם הקב"ה.

את מאווייהם הכמוסים הם ביטאו במנהגים המיוחדים של חג הסכות כמו: ניסוך המים, שמחת בית השואבה ומאוחר יותר גם שמחת תורה. כך נהפך חג הסכות, ברוח הקהל, לחג התורה היוצאת מציון, וזאת כדי להוציא מלבם של מתיוונים וצדוקים שדבקו בתורת יוון ורומי וכדי להוציא מלבם של המינים הנוצרים. כך היה גם סכות לחגו של דוד מלך ישראל, בונה ציון ירושלים והמקדש, שאף שסוכתו נפלה האמין העם בכל מאודו בתקומתה.

ב) שמחת בית השואבה וניסוך המים
מקובל לקשור את שמחת בית השואבה, שנערכה במקדש בלילות חול המועד סוכות, למן הלילה השני של החג, עם מצוות ניסוך המים. את פשר השם שמחת בית השואבה מקובל למצוא בפסוק "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה" (ישעיהו י"ב, ג').

לפי זה קודם לנסוך המים היה מתקיים טקס שאיבתם ועל כן קיימו לכבוד ההכנות את שמחת בית השואבה. אולם את מנהג שמחת בית השואבה הרי קיימו בלילה ואילו את המים שאבו בתחילת הבוקר. לכן הנסיון הזה לתלות את פשר שמחת בית השואבה ב"ושאבתם מים בששון", לניסוך המים אינו מחויב המציאות. ברור לפי זה מדוע יש לשאוב מים בששון בבוקר אבל אין בו כדי להסביר מדוע שמחים בלילה שלפניו או שלאחריו.

ג) שמחת בית השואבה – ביטוי מחתרתי לכמיהה לדוד המלך.
לכן יש לחפש פשר אחר למנהגים הלו. המפתח להבנת מהותה של שמחת בית השואבה מצוי בדברי התלמוד הירושלמי (סוכה פרק ה' הלכה א') "שמשם שואבים רוח הקודש" כמו שכתוב לגבי אלישע "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" (מלכים ב, ג, ט"ו)

שמחת בית השואבה נועדה להשראה רוחנית. לפיכך אפשר להציע לה שם אחר: "שמחת בית השואבה". זאת היתה שמחה רבת אמצעים וטקסים. מנגנים וכלי נגן בידיהם, כינורות, נבלים, מצילתיים, חצוצרות וחלילים, ולוויים ששוררו את שירי המעלות בעומדם על 15 המעלות שמעזרת ישראל לעזרת הכהנים.

אי אפשר שלא לגלות את הקשר הברור שבין מעמד השמחה של הזמירות והנגינות הזה לבין דוד המלך משורר התהילים, נעים זמירות ישראל המכונה בתהילים: "למנצח בנגינות מזמור לדוד", לפי שהיה מנגן לפני שאול ומסיר את רוחו הרעה מעליו. המקדש הצטייר בעיני העם כסוכת דוד. שמחת בית השואבה לפיכך היא התכנסות סמלית, מעין מחתרתית, שנועדה להחיות בלב העם את זכרו של דוד המלך ולהשרות בקרבו את האמונה בעתיד מלכותו.




ד) ניסוך המים לזכר דוד המלך וגיבוריו מביאי המים
גם מצוות ניסוך המים קשורה לדוד המלך והייתה לטקס ולסמל מרכזיים במקדש בחג הסכות. אף היא ביטוי מחתרתי לכיסופי העם בימי בית שני אל דוד מלכו. כאשר ביקשו חכמים לעורר את העם לדבוק בבית דוד לא מצאו לדבר סמלך יותר משמעותי מאשר מים.

בשמואל ב' כ"ג ט"ו-י"ז מסופר:
"ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבאר בית לחם אשר בשער. ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים מבאר בית לחם אשר בשער וישאו ויביאו אל דוד ולא אבה לשתותם ויסך אותם לה'".

לפי מסורתם של חז"ל קיים כאן דוד המלך, בחג הסכות, את מעשה ניסוך המים.
"בר קפרא אמר חג היה וניסך מים והיתר במה היה (פני משה: שעדיין לא נאסרו שכל ימי נוב וגבעון הותרו הבמות)... ר"ש בר רבי אומר בניין בית המקדש נתאווה (דוד באומרו ויתאווה דוד ויאמר מי ישקני מים). (ירושלמי, סנהדרין, פרק שני כהן גדול, הלכה ה').

ה) כמו דוד המכרכר בעוז נהגו חז"ל בשמחת בית השואבה
שמחת בית השואבה מתוארת בפרוטרוט במשנה במסכת סוכה (פרק ה, ד). התיאור הזה מזכיר את שמחתו של דוד המעלה את ארון ד' לירושלים. להלן תמצית המשנה:

"חסידים ואנשי המעשה היו מרקדין לפניהם באבוקות של אור שבידיהן ואומרים לפניהם דברי שיר ותשבחות. והלויים בכנורות ובנבלים ובמצלתיים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר".

והרי תמצית התיאור של דוד בשמחתו:
"ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ד' בכל עצי ברושים ובכינורות ובנבלים ובתפים ובמגענעים ובמצלצלים" (שמואל ב' ו'-ה'), "ודוד היה מכרכר בכל עוז לפני ד' ודוד חגור אפוד בד" (שמואל ב' ו' י"ד) "ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר" (שמואל ב', ו' ט"ז).

במסכת סוכה דף נ"ג ע"א מסופר על שמחתו של נשיא (ישראל) הסנהדרין בעת שמחת בית השואבה:
"אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמנה אבוקות של אור וזורק אחת ונוטל אחת ואינן נוגעות זו בזו וכשהוא משתחווה נועץ שני גודליו בארץ ושוחה ונושק את הרצפה וזוקף ואין כל בריה יכולה לעשות כן וזו היא קידה".

כמעט ודאי הוא שחז"ל טרחו להשוות את שמחת בית השואבה במקדש לשמחתו של דוד. המשנה הדגישה במתכוון את השמחה וההכנות הרבות שנעשו לקראתה כדי להעלות את זכרו של דוד המלך, ולרמוז לעם שמביתו יבוא לו הגואל. בכך ביקשו חכמינו גם לסתור את טענות הנוצרים הראשונים כי הגאולה כבר היתה.

ו) מדוע הוסתר הקשר לדוד המלך?
כאמור עמדו בראש ממלכת יהודה בימי בית שני מלכים מבית חשמונאי ולא מזרע דוד והמקדש נוהל בידי כהנים גדולים מתיוונים או צדוקים.

הצדוקים כפרו במצוות ניסוך המים. לכאורה היה זה וויכוח דתי על אופן קיום המצוות, שהרי הצדוקים כפרו בתורה שבעל פה וקיימו רק את התורה שבכתב ומשום שלמצוות ניסוך המים אין זכר בתורה, הם סירבו לקיימה. אלא שאין לנו שום אסמכתא היכולה ללמד שאכן התערבו הכוהנים הצדוקים בהליכות בית המקדש. אדרבה, ידוע שסדרי המקדש היו מבוססים כולם על אדני התורה שבעל פה כפי שהורו חכמי הפרושים.

התנגדותם של המלכים והכוהנים הגדולים לניסוך המים נבעה קודם כל מתוך התנגדותם למהות הדינית של המצווה ולהתייחסותה לדוד המלך ולמלכותו. לעומתם הפרושים, חכמי התורה, הנציחו את מלכות בית דוד ובחרו במעשהו של דוד, שניסך את המים שהביאו לו שלשת הגיבורים, כסמל דתי ולאומי. דוד הופנם בתודעת העם כאבי המקדש וכמניח יסודותיו. את החגיגות ההמוניות והעממיות בסכות העמידות חכמי הפרושים בסימנו של דוד. הם נאלצו לפעול בחכמה ובתחבולות, לא במוצהר ובגלוי אלא ברמזים, כדי שלא להתגרות במלכי החשמונאים, בכהנים הגדולים ובשלטון הזר. יתכן שאף כלי הקודש, שבהם השתמשו במקדש בניסוך המים ובשמחת בית השואבה, רומזים באופן חשאי אל שלשת הגיבורים של דוד. וכך מסופר במשנה על "צלוחית של זהב מחזקת שלשה לוגים" (סכות פרק ד' משנה ט') שאותה היו ממלאים במים מהשילוח לשם ניסוכם.


7) הלל מבית דוד אמר בשמחת בית השואבה: אם אני כאן הכל כאן ואם אין אני כאן מי כאן?
הלל נשיא הסנהדרין, נצר מבית דוד, השתתף אף הוא בשמחת בית השואבה ואמר עליה "אם אני כאן הכל כאן ואם אין אני כאן מי כאן" (סוכה נ"ג ע"א). זהו מאמר תמוה בהתחשב באישיותו של הלל העניו והצנוע שמחלק תמיד על כבודו. אולם נראה שהלל, ביקש בדבריו להעלות את ערך הסנהדרין ומעמד נשיאו כמשקל נגד למלכים ולכוהנים הגדולים. באומרו "אני" הוא מתכוון למלכות בית דוד, ומבהיר לעם כי שמחת ניסוך המים וחגיגות המקדש בסכות באות לעורר שלא לשכוח את בית דוד.

כמו הלל, אף נכדו, הנשיא רבן שמעון בן גמליאל, מקדיש תשומת לב מיוחדת לשמחת בית השואבה והוא רוקד ומפזז להסב את תשומת לב ההמונים למעשיו. בדרכם הלך גם נכדם רבי יהודה הנשיא. כעורך המשנה הוא התעלם כמעט לגמרי מנס החנוכה ומהדלקת האורות במנורת החנוכה של בית החשמונאים, שהרי הם לקחו לעצמם מלוכה לא להם, ובגדו במורשתו של אביהם הזקן מתתיהו.

ח) אני לד' עינינו
חז"ל, ככל הנראה ראשי הסנהדרין ונשיאי ישראל בימי בית שני, קבעו נוסח של תפילה פלאית שהחוגגים היו אומרים בעת שהלכו לשאוב מים לניסוך בחג הסוכות.

וכך הם דברי המשנה (סוכה פרק ה' ד'):
"...היו תוקעין והולכין עד שמגיעין לשער היוצא למזרח [בדרכם לשאוב בשילוח לניסוך], הפכו פניהם למערב ואמרו [לשון הכתוב ביחזקאל ח' ט"ז] אבותינו שהיו במקום הזה, "אחוריהם אל היכל ד' ופניהם קדמה, והמה משתחוים קדמה לשמש" ואנו לי-ה עינינו. רבי יהודה אומר: היו שונין ואומרים אנו לי-ה ולי-ה עינינו".

ובגמרא מוסיפים "ואנו לי-ה משתחוים ועינינו לי-ה מייחלות". הדברים הללו תמוהים מאוד, מדוע בעיצומה של שמחת המצוה יזכירו החוגגים את חטאי אבותיהם שהיו משתחוים לשמש? למה להם לפגוע בזכר האבות ומדוע הם מבקשים להגדיש כי עיניהם שלהם מייחלות לה' וכי מי אינו מייחל לישועתו?

את האמירה המיוחדת הזאת אפשר להבין רק על רקע המאבק הדתי שהתנהל בתוך העם בימי בית שני, וההתנגדות לצדוקים מקורבי המלכות שהתבוללו בתרבות האלילית של רומא ויון. אפשר להבין כי זאת הייתה קריאה אל העם ושל העם לשמור את התורה שבכתב ושבעל פה.

ספר מכבים מספר שלאחר שיהודה המכבי שחרר את ירושלים הוא קבע שמונת ימי חג שצוינו בהעלאת נרות. למעשה נועדו הימים הללו להזכיר את ימי הסוכות שנתבטלו בשל גזרות אנטיוכוס. יתכן שהחשמונאים והצדוקים הפכו בזמן מן הזמנים את חנוכה שלהם לתחליף לסוכות של הפרושים. ואולי "מעשי הלהטוטים" של רבן שמעון בן גמליאל "שמונה אבוקות של אור שהיה זורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו", שאין להם מקור וטעם שבמסורת ובמנהג, קשורים למאבק במלכי החשמונאים, לנסיון להחזיק לסכות את מעמדו המקורי, ואין היא אלא מעין תגובת נגד למשחקי הלפידים של תרבות יוון ורומא שמלכי החשמונאים ניסו להציע להמוני העם כהמשך של אורות החנוכה.

ט) שירי המעלות מרוממים את מלכות בית דוד
קטע עיקרי בשמחת בית השואבה במקדש, הייתה שירתם של הלווים על מעלות המקדש, את שירי המעלות ובכללם גם את הפסוקים הבאים:
"שמחתי באומרים לי בית ד' נלך... כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד" (תהילים קכ"ב) "זכור ד' לדוד את כל ענותו... בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך. נשבע ד' לדוד, אמת לא ישוב ממנה, מפרי בטנך אשית לכסא לך... שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשרתי. אויביו אלביש בשת ועליו יצוץ נזרו". (שם קל"ב).

לשירה זאת הייתה משמעות ברורה. הזדהות עם בית דוד וקריאה לגאולה. אפשר להניח כי השירה הזאת לא ערבה למכלים, לצדוקים ולשליטים זרים. לפי יוסף בן מתתיהו ניסו הצדוקים לערוך מעין מעמד "מתחרה" משלהם בליל אחרון של החג.

י) ירושלים של זהב – ירושלים של דוד
לאחר החורבן נהגו נשים יהודיות בארץ ישראל לענוד תכשיט של זהב שנקרא בתלמוד הירושלמי "עיר של זהב" או "ירושלים דדהבא" (של זהב).

"מעשה ברבי עקיבא שעשה לאשתו עיר של זהב. חמתיה איתתיה דרבן גמליאל וקניית בה (ראתה אותה אשתו של רבן גמליאל וקנאה בה – קרבן העדה) אתת ואמרה קוימוי בעלה (רבן גמליאל שאף הוא יעשה לה כמו כן – קרבן העדה) אמר לה: הכין הווית עבדת לי כמו דהוית עבדה ליה דהוות מזבנא מקליעתא דרישא ווהבא ליה והוא לעי באורייתא (אמר לי רבן גמליאל וכי כן היית עושה את לי כמו שהיא עשתה לו שהייתה מוכרת צעיף שבראשה ונותנת לו כדי שיעסוק בתורה – קרבן העדה). (ירושלמי, שבת, פרק ו' הלכה א').

העובדה שדווקא לאחר החורבן, כאשר יהודים נהגו מנהגי אבלות רווחה בארץ ישראל אופנת תכשיטי נשים בדמות "ירושלים של זהב", מלמדת שהעם ביקש להנציח את זכר ירושלים הכבושה. מול "אילא קפיטלינא" של אדריינוס, שקמה על חורבות ירושלים ושליהודים נאסרה הכניסה בשעריה, העלו היהודים את זכר ירושלים של דוד.

הזהב נקשר בתודעת העם עם ירושלים ועם דוד. רמז לכך גם הגימטריה של זהב שהיא י"ד כגימטריה של דוד.

התורה היוצאת מירושלים נתכנתה משום כך תורת זהב.

מן המסופר בירושלמי עולה שרבן גמליאל סירב להתקין לאשתו "עיר של זהב". הוא דחה את בקשתה בטענה שאשתו של רבי עקיבא סבלה בנעוריה ועל כן לה מגיע שי מיוחד. אולם נראה כי טענה זאת באה רק כדי לסבר את האוזן. בתוקף תפקידו כנשיא הסנהדרין חיפש רבן גמליאל דרכים להידברות עם הכובשים נציגי רומי ולכן לא רצה להתגרות ברומאים, באמצעות "תכשיט מחתרתי". לעומתו רבי עקיבא, שהיה מראשי מרד בר כוכבא, ביקש לעורר את העם לצאת כנגד רומי ולהחזיר את עטרת ירושלים לקדמתה.





חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972