חגי ישראל / יום הזכרון לשואה / לסוסתי ברכבי פרעה

לסוסתי ברכבי פרעה
 


ר' נחמן היה יהודי עבדקן, בעל כתפיים וגבות עיניים עבות – יהודי חסון ומוצק אך גם יהודי כשר, ירא שמים, תם וישר, שעל סוסתו פרנסתו, ועל סוסתו גאוותו. הוא היה מוליך ומביא בעגלתו כל מיני סחורות ומשאות מכל קצווי ווארשה, ומשתכר ממנה לפת לחמו, עתים ברווח ועתים בצמצום. מעולם לא עברה טרוניא על דל שפתיו. שמח היה בחלקו, ו"חלקו" פירושו הסוסה שלו, שהיה מחבבה ומפרכסה ביותר ואף מקלסה ומשבחה ברבים. "הסוסה שלי", היה רגיל לומר – "חכמה היא, נבונה היא. זהירה וזריזה, כחמורו של רבי פנחס בן יאיר! מעולם לא באה שום תקלה ותאונה על ידה, ולא עוד" – היה ר' נחמן מוסיף ואומר – "גם מידת יראת שמים מצאתי בה. הא כיצד? – כל פעם שאני עומד לעבור לפני מקומות הטומאה ואני מפזם לי את הפסוק "שקץ תשקצנו..." מיד היא מרימה רגליה ומתחילה לדהור במרוצה, בכדי שלא נשתהה לידם".
אהבת ישראל הייתה לה לסוסתו, ובשעה שהמונים של גויים מוסתים היו מתאספים ברחובות, הייתה הסוסה מבחינה מאליה בפרצופיהם, והייתה מזדרזת למלט את בעליה מפגע רע.
ר' נחמן זה היה צדיק היודע נפש בהמתו, מעולם לא הרים עליה שוט ואף לא דירבנה בנזיפה. מבטו המלבב נח על גבה, והיא, הרגישה יפה בלטיפתו של מבט זה. ובמבט בלבד ר' נחמן היה מכוון את דרכה. נתקשרו זה לזו, והבינו זה את זו, וזו את זה ברמיזה. וכך היו שניהם עושים דרכם בחיים, עד שבאה גזירת הנאצים להחרים כלי רכב ובהמה.
כשבאו הקלגסים ליטול מר' נחמן את עגלתו וסוסתו, הרגישה בהמה פיקחה זו בצרתה, נעצה בעקשנות את רגליה בקרקע ולא רצתה ללכת עם שוביה. הרשעים ניסו להזיזה, החלו השידולים, ואחר כך בשוטים, אך היא לא עקרה רגל, והייתה תולה מבטה בבעליה, שעמד מנגד נשבר ונדכא, והיא כאומרת: "לא אזוז מכאן. פה תהא קבורתי". לבסוף קשרו השודדים את רגליה בחבלים והעלו אותה, עם העגלה, על משאית, והסתלקו עמה.



מר היה גורלה של עלובה זו ברשותם של הטמאים, הם הכוה ללא הרף באכזריות שאין לה גבול.
ולא עוד, אלא שאנוסה הייתה לשרת אותם בטלטול הביזה שהיו אלה מטעינים על העגלה יום יום, ועמוסה לעייפה הייתה משרכת רגליה בעל כורחה, מבתי השדודים בגיטו למאורות הצפעונים למיניהם.
ור' נחמן, מיום שנלקחה ממנו סוסתו חשך עליו עולמו, ושוב לא ראה טעם בחייו. גופו הצטמק והלך מיום ליום. עצבות נסתמנה בפניו, התהלך שחוח וכפוף, היה פורש מבני אדם, ואף מסתגר בחדרו לכמה ימים רצופים. מתאבל היה על סוסתו ומקונן בפסוקי התוכחה: "והשלחתי בכם את חיית השדה ושכלה אתכם והכריתה את בהמתכם" או "חמורך גזול מלפניך ולא ישוב לך". יודע היה ואף חקר לדעת על גורלה, אך מנע עצמו להיפגש עמה בגיטו. כאילו חושש היה, משום מה, לראות בקלקלתה...
כשהתחילו הנאצים בציד יהודים למחנות השמדה, נרתמה הסוסה למסע הציד, ויום יום נאלצה המסכנה לסחוב בעגלתה יהודים לתחנת הריכוז. קרה פעם שעברה עם מטען האדם, ליד ביתו של ר' נחמן, ואז השמיעה הסוסה קול צהלה.
ר' נחמן קפץ ממקומו בשמחה, וחש אל החלון, וכשראה אותה, חשך עליו עולמו, וריחם על סוסתו ופרץ בקול אימים: "לסוסתי – ברכבי פרעה!... לסוסתי – ברכבי פרעה!..."
הסוף לפי נוסח וורשה - כשהגיע תורו של ר' נחמן עצמו, נזדמנה לו שוב עגלתו וסוסתו דווקא, להובילו למחנה.
כשעלה ר' נחמן על העגלה נהפך מיד לאיש אחר, ועיניו קרנו מאושר. הסוסה, שהרגישה בו, לא הפסיקה לצהול כל הדרך, כשהוא עומד ומפזם לו כבימים מקדם: " ויאו, ויאו, אוצי רוצי חמדתי.. וויאו... ויאו". הסרדיוט הסתכל בו כמשוגע, ולא הבין למה נוהגת הסוסה הפעם בעליצות שלא כדרכה. כשהגיעו לקצה רחוב פרנציסקה, השמיע ר' נחמן פתאום קריאה משונה, ומיד נזדקרה הסוסה והשתוללה בדהרת מרוצה פראית עד שהעגלה התהפכה כמעט. הסרדיוט שהחזיק במושכות לא יכול היה להשתלט עליה. עוד קפיצה של העגלה, והסרדיוט נפל והושלך החוצה.
ר' נחמן נשאר לבדו עם סוסתו. "וויאו סוסתי!" צעק ר' נחמן, נטל את המושכות בידו ולא הרפה לדרבן את סוסתו ולכוונה מתוך ריצה מטורפת דרך שבילים צדדים עד לגדות הוויכסל. בדהרה פרועה עלו לגבעה התלולה שעל יד שפת הנהר, שם האיטה הסוסה את דהרתה לרגע קט, כאילו לקבל הוראות נוספות. "וויאו סוסתי!" צעק ר' נחמן, והסוסה צהלה מרוב שמחה וקפצה ממקומה.
ר' נחמן התכונן כאל טבילה במקווה. ומתוך כוונה לקדש שמו יתברך, נתדרדרו ביעף, העגלה עם ר' נחמן וסוסתו לתוך הוויסכסל.








חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972