מעשי ניסים
טבעו של מקום קדוש שאגדות ופלאים נרקמות סביבו וסיפורי מעשיות מסופרים בפיהם של הבריות ממי שעיניו ראו ואזניו שמעו, ונשים מוזרות משיחות זו לזו. מעולם לא הייתה דעתו של הממונה נוחה מסיפורי מעשיות הללו שהתחילו מהלכים אודות הר ציון וביקש לעקרם מליבן של הבריות, ולא עלתה בידו. כיוון שכך, לא היה לו אלא לרשום כמה מהם, כפי שהם מהלכים בפי ההדיוטות, ומכיוון שליבם תמים הריהם נוסכים בסיפורי המעשיות הללו מתמימותם ומדמיונם ומחיבתם הגדולה להר, ואשר לא מידת האמת או מידת ההפלגה שבדמיון קובעת בהם, אלא מידת חיבתם של המוני בית ישראל להר ציון.
 

מעשה במיכל מים

למעלה בהר ציון על "מצפה הבית", עמד מיכל מים שבור. בראשונה לא הורידו אותו, אעפ"י שלפי דעת אסטניסים הוא כיער את הנוף, והרי סיפור המעשה של מיכל המים:
חיילי צה"ל עמדו אז במשלטים מעל לגגות הבתים שליד קבר דוד וירו, וכנגדם עמד האויב על גנות הבתים שממול בעיר העתיקה. גגות מול גגות. הר ציון מול העיר העתיקה. שני הרים נלחמים זה בזה. הר-הבית שבידי האויב, והר ציון שבידי ישראל. האויב המטיר פגזים וירה בלי הרף על עמדות צה"ל, וחיילי צה"ל הסתתרו מאחורי המשלטים ווהשיבו ביריות ופגזים. כל היום רעמו התותחים ומכונות היריה, ופגזים וכדורים נפלו על הבתים.
יום אחד הגביר האויב את לחצו וירה בפעם אחת מאות פגזים על הבית שעל קבר דוד. אחד הפגזים נפל על הגג שמעל לקבר, הנקרא היום" מצפה הבית". היה זה פגז תבערה. הפגז התפוצץ והגג התחיל לבעור. הלהבות עלו למעלה והקיפו את כל הגג.
רעדה אחזה את לב החיילים קבר דוד בוער! קריאות חרדה פרצו מפיהם. היו אחדים שרצו לסכן את עצמם ולגשת לכבות את השרפה, אולם המפקד אסר עליהם לזוז ממקומם. כל גישה הייתה בבחינת מוות בטוח, מפני שהשטח היה חשוף לעיני האויב. ובכל זאת היו אחדים שלא שמו לב לפקודות ורצו בסיכון רב לקראת קבר דוד, מים לא היה להם כדי לכבות את השריפה. במבט אימים הביטו אז חיילי צה"ל על הגג הבוער, מבלי לדעת מה לעשות. והנה, לפתע קפץ ילד אחד בלתי מוכר, שהסתובב בין החיילים ושחשבו אותו לאחד מנערי העיר העתיקה. והוא תפס בחפזה אבן גדולה וזרקה לעבר הגג הבוער.
באותו רקע התפוצץ המיכל שעמד על הגג, ואשר שימש מיכל מים, המים נשפכו ממנו וכיבו את האש. קריאת "הידד" פרצה ברינה מלבות החיילים למראה התשועה שבאה באורח בלתי צפוי לגמרי.
כשחיפשו אחר כך את הנער, לא מצאוהו, ואיש אינו יודע עד היום מיהו העלם הזה.
כשנודע הדבר לרבים, השתדלו אנשים ובעיקר חולים, לעלות עד מיכל המים ולהיטהר בטיפות הבודדות שהיו בו, אך המיכל הוסר מחשש לסכנות.



מעשה בשני כדורים

ילדים אשר עלו להר ציון התעכבו למרגלות ההר והסתכלו על פני הרקיע, ונדמה היה להם שראו בעמק שתי נקודות זעירות אחת ליד חברתה, ועל כך היה המדריך של ההר מספר להם מעשה שקרה לפני שלוש שנים בפסח.
היה זה בעת העליה לרגל. המוני אנשים עלו לירושלים וזרמו להר ציון, קרית מועדנו. עמדו רבבות למטה, רקדו ושרו והִללו את ה' כשבידיהם הם מחזיקים ספרי תורה. לעומתם עמדו זקיפי הלגיון על החומה ממול כשרוביהם נטויים, דרוכים לקרב ומוכנים לכל דבר. היתה זו העליה הראשונה להר ציון בישראל העצמאית, והזקיפים עדיין לא ידעו את טיבה ואת תכונתה.
והנה התקרב הקהל לחומה כמטחוי קשת ואולי גם עבר את הקו של שטח ההפקר בלא יודעין. באותו רגע ראו את הזקיפים יורים לעומת הקהל.
שמעו יריות וראו שני כדורים פולחים את האויר מול הקהל שעה שהכהנים עמדו וברכו את העולים בנשיאת כפים. היה זה נס, שכן הכדורים לא פגעו באיש. זקני ההר היו אומרים, שהכהנים שהרימו ידיהם העיפו את הכדורים למעלה אשר נשארו תקועים בעמק הרקיע – אלה הן הנקודות הזעירות.


מעשה בחולה שנתרפא
מסתובבים הם בעולם, פנים רזות, ועינים יוקדות, וכל גופם כחוש ודל, מחלתם מבצבצת מתוך עיניהם. אנשים מסתכלים בהם, נדים להם בראש כרגיל בחולים אנושים.
מעולם לא עמדו הרופאים על סוד מחלתם של אלה.
מתלחשים הבריות בינם לבין עצמם על מחלתם של אלה. יודעים שמוכי אהבה הם. האהבה אוכלת את לשד עצמותיהם, מטרידה את מנוחתם ואוכלת את חום ליבם.
העולם יודע על סוג אהבה אחת שיוקדת בלב האדם עד כדי מחלה, אהבת הגבר לאישה, הורים לילדים וכן להיפך. אבל ישנם גם חולי אהבה אחרים מטיפוס אחר לגמרי של מאוהבים, אלה הם אנשי האהבה לנשגב, לנאה, אהבת הגעגועים לעולם של יופי שחלף עבר ונגוז.
אף הללו מוכי אהבה הם. חולים הם וכוחם הולך ונחלש. אלה – אין איש עומד על סוד מחלתם.
ומעשה בחולה אהבה אחד, שעלה בערב פסח להר ציון ונתרפא.
היה זה בערב פסח הראשון במדינת ישראל, שערי ההר נפתחו לעליה לרגל. התכוננו בהר בקדחתנות לסדר אמירת קרבן פסח. השבילים בהר המו מהבאים לומר בהר ציון סדר קרבן פסח, שפעם היו רגילים לאומרו ליד הכותל. אבל מאז נשבה הכותל בידי זרים בחרו נאמני המסורת לקיים אמירה זו בהר ציון על "מצפה הבית" מול הכותל המערבי השבוי, באותה שעה עלו להר המונים לבושי שיראים ופניהם קורנות באור החג.
בתחתית ההר נראה זקן אחד, ישיש היה, חלוש כפוף גו, ורזה פנים. אבל לבוש חגיגית, שטריימל וקפוטה של משי, ועולה מתוך מאמץ רב במדרונו של ההר, פסיעה בפסיעה, צעדי צב ממש, וכך היה עולה, בכל רגע עמד לנשום נשימת נופש אגב פליטת אנחה עמוקה. לבסוף הגיע למעלה ונח קמעה, שרך דרכו על המדרגות הצרות ועלה ל"מצפה הבית".
רצוני לומר את סדר קרבן פסח, שם למעלה, מול הכותל – אמר בהתרגשות רבה, כשעיניו יוקדות וידו סועדת את לבו המפרכס ומפיו מתפרצת אנחה פולחת לב וכליות: א-ה-ה-!!... האנשים ששהו אותה שעה בהר התרכזו סביבו, עמדו והתבוננו בו.
- חולה אני-יבב הזקן לעומתם-חולה אנוש! הלב! הלב!
נעמד כשפניו מכוונים כנגד הכותל והר-הבית.
בפנים מוצקים ורזים ועינים חרדות ונבהלות עמד הזקן מסתכל על מקום המקדש, ואינו פוסק מלהיאנח. אי! אי!
נח רגעים מספר אחרי כן. פתח את סידורו והתחיל לומר את סדר קרבן פסח. אלא, כנראה, מרוב חולשה ועייפות לא יכול להמשיך, צנח ארצה והתעלף, וידיו מופנות כלפי הכותל, האנשים מיהרו אליו, ושפכו עליו מים והשיבו את רוחו, אולם, כשאך רצה להמשיך באמירה שוב התעלף, הרופא שהובהל מן התחנה בדק אותו ופסק: זקן הוא, חולה לב, בעל מחלת לב אנושה. יש לשים עין. שאם לא כן הוא עלול ליפול כל רגע.
המאורע הטיל מבוכה וצער בקהל שהתאסף במקום לשם אמירת סדר קרבן פסח. אנחותיו ואנקותיו והתעלפויותיו בלבלו את שמחת המעמד. אחדים העיזו, ניגשו אליו ורצו להורידו למטה, התרגז עליהם הזקן ולא נתן להם בשום אופן לנגוע בו. "הניחו לי, חולה אני" – התייפח וסירב לזוז ממקומו. הסתכל מול הכותל, נאנח ושוב התעלף וגרם למבוכה בין החוגגים.- הקהל לא ידע מה לעשות.
אותה שעה אירע מעשה מוזר. לפתע הופיע זקן אחד מאותם הזקנים שמופיעים בהר לעיתים רחוקות, ניגש לחולה, אחז בזרועו והעמידו בפינה צדדית על הגג כשפניו מוסבים אל הקהל, שם את סידורו בידו ואמר לו: אמור! וראו פלא! פניו של הזקן החולה התחילו תיכף מיד לקרון, פרש שתי ידיו הרזות למרחקים והתפרץ בשאגת צהלה, כשחזהו מתרומם מתוך נשימה עמוקה: "אה, מה טוב!"
ניכר היה שזרם של עליצות שטף את נשמתו. מעכשיו ערך את סדר אמירת קרבן פסח בשמחה גלויה וקולו הלך וגבר והיה מהדהד על פני כל המצפה.
השתוממו המסובים.
ברגע הראשון חשבנו, שהתפרצות השמחה אינה אלא התקפה היסטרית; חרדנו לבאות; הסתכלנו עליו מתוך אימה ופחד: מה יקרה? אבל שום דבר לא קרה. הוא עמד כל הזמן במצב של התרוממות רוח, קרא מן הסידור כאדם בריא ושלם ללא שום סימן של טירוף הדעת או של חולשה.
הרופא ששב לראות בשלומו התפלא אף הוא על השנוי הפתאומי שחל בזקן. בדק אותו. ושוב התפלא למצוא אותו במצב בריאותי מצוין, הוא פנה לעבר הקהל בחיוך של קורת רוח והפליט: "החולה האנוש הספיק להבריא ועוד איך, הרי הוא בריא ושלם אירע כאן נס, נס מן השמים".
חזר הקהל באופן אוטומטי על דבריו: "נס!".
נס שיכול לקרות בהר ציון בלבד.הקהל שראה את המעשה באותו זקן הצטרף אף הוא להתרגשות הכללית שפרצה עם הפלא שהתרחש למול עיניו והתפרץ בעצמו בקול תרועה: "ברוך שעשה לנו ניסים במקום הזה!"

מעשה זה של הזקן הטריד את שלוותי, הסתכלתי בו ועקבתי אחרי תנועותיו והבחנתי שעמידתו "הבריאה" היא לגמרי לא טבעית ואף די מגוחכת. הקהל עמד מול הכותל והוא עמד כנגד הקהל בכיוון הפוך, לצד מערב, לבדו.
עמידה זו של הזקן היתה מאד מוזרה ועוררה תמהון אצל כולם. למה אינו מביט בכיוון אחד עם כל המתפללים, ודווקא בכיוון הפוך. ולא עוד אלא שבכל פעם, שמישהו רצה מעכשיו להפנותו לעבר מקום המקדש מיד חש בכך הזקן השני שהעמידו כך וביקש להשאירו כמו שהוא. ניכר היה שהזקן הזה עדיין שומר על הראשון החולה ומחזיק בו כבמטה קסמים. כשהעירותי על דבר זה לרופא, הסכים לדעתי, והוסיף שלפי השערתו, הזקן מחזיק אותו בדרכי היפנוזה, מונח מקובל בעולם הרפואה המודרני, בשטח הרפוי הנפשי.
אני כשלעצמי לא האמנתי בהשערה זו של הרופא ולאחר שעקבתי אחרי הזקן ראיתי שצדקתי: שום היפנוזה! לא מינה ולא מקצתה! החולה עמד לבדו ואפילו לא הסתכל בפני הזקן השני שום אחיזה של קשר לא היתה ביניהם, ולבסוף, כשגמר החולה את אמירתו נשק את הסידור וירד מן המדרגות בריא ושלם והלך לו לדרכו עליז וטוב לב. ואפילו מבלי להסתכל אל הזקן שהעמידו וטיפל בו קודם.
ניגשתי לזקן "בעל המופת" ושאלתיו לפשר הדבר, הוא ענני בחיוך ואמר: "כשהסתכלתי בזקן ההוא, בפניו הרזים ועיניו היוקדות ושמעתי לאנחותיו ידעתי תיכף שהוא "חולה אהבה", מאותם החולים המסתובבים בעולם ומתגעגעים לשכינה, חולה כזה אסור לו, להוסיף כאב לכאביו. כשהפנה פניו לצד מקום המקדש והכותל המערבי וראה אותם בעלבונם התגברו בו הכאבים. תקפה עליו מחלתו וגדלו הגעגועים והכיסופים. נדמה היה לו שרואה את "דודו" בורח ממנו ולבו נשפך עליו, מעיו חמרמרו, פשט את ידיו כלפי "דודו" בצעקת אנחה, התמוטט וצנח ארצה מתעלף לא יכול לעמוד בשטף צערו, למראה החורבן".
- וכיצד נתרפא לפתע פתאום – שאלתי?
- בדרך פשוטה מאד – ענה הזקן – הפכתי את פניו מהכותל לצד מערב, מול הקהל. "פניו כלפי העם סימן יפה לו". אמרו חז"ל. עיניו בלעו בשמחה את מראה הארץ שנגאלה, את ירושלים הממלכתית המתפשטת עד לאופק הרחוק. הרגיש ש"דודו" עומד לימינו, ומיד עלץ לבו בקרבו ונתרפא.
אכן, על ההר, מקום שממנו רואים את הגאולה מול החורבן מקום מרפא גדול הוא, מרפא לנפש...





 
 
טופס תגובה
אם את\ה מעונין\ת בחומר נוסף, או בהרחבת מידע על הנושא, כתוב אלינו במכתב המצו'ב.
:* כותרת התגובה
:* שם פרטי
:* שם משפחה
:טלפון
:דואר אלקטרוני

אימות תווי בדיקה*:
נא הקלד את התווים שאתה רואה בתמונה למעלה .
* לא משנה אות גדולה או קטנה
:תגובת הגולש

חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972