הר ציון / פורים בהר ציון / משלוח מנות בגופו

משלוח מנות בגופו
 


הממונה כיוון את פניו כלפי קברו של דוד המלך ופתח: מה דכתיב (תהילים מ"ט) "ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם". במחנות השמד נתגלה אור חדש של תורה לפדיון נפש. בכל הדורות כולם היה אדם מישראל מקיים את המצווה ומכוחה ובאורה התקיים העולם. בגטאות ובמחנות, שאי אפשר היה לקיים מצוות, תורה מה הייתה עליה? אפשר, חס ושלום, ותורה בטלה והעולם מתקיים?
אלא שבאותה שעה, אמר הממונה, בקעה לתורה ולמצוות דרך חדשה. שאם אין אדם מישראל יכול לקיים מצווה נעשה הוא בעצמו מצווה. ועל טיבו של דבר תעמדו מהמעשה שאירע עם ר' יואליש.
מעשה בר' יואליש ואחד מבית דינו שנתפסו בידי סרדיוטים של מלכות הרשעה והוטלו לתוך קרונין של רכבת שמובילה למחנה השמד, בעצומו של פורים.
כל אותה הדרך עמדו צפופים ונשענים זה על זה. ידעו שניהם לאן הם הולכים ולא בכו.
שעה ארוכה לא פצה ר' יואליש פיו. עמד במחנק כשעיניו קפואות ועצומות למחצה אוזניו קולטות חריקות גלגלים של רכבת . חברו לחוץ אליו וממתין למוצא פיו של רבו הגדול לעודדו.
לפתע נפתחו עיניו של ר' יואליש לרווחה וחיוך של חן ושל קדושה נסוך בהם, פתח ואמר: "פנחסי'ל יקירי, יודע אתה שפורים לנו היום? פורים היום, השיב הדיין כממלמל לעצמו. "פורים היום לנו!"חזר והדגיש ר' יואליש והוסיף: "קרון זה אינו פוטרנו מלקיים מצוות פורים וימי הפורים האלה לא יעברו". הפטיר כנגדו הדיין בשפה רפה. "אנוס רחמנא פטריה".אמר לו ר' יואליש, ר' פנחס'ל נשתמט לו, חס ושלום, לומר מה שאמרו חז"ל, "אניס כמאן דעביד לא אמרינן". וכמתאושש ומוסיף כוח משך ר' יואליש דבריו כמתוך פקעת ואור ואמר: "ר' פנחס'ל יקירי, מצווה אחת יש בידי לקיימה בפורים זה, ואני מקיימנה, משלוח מנות." נעץ ר' פנחס עיניו בר' יואליש בתמיהה רבה, "משלוח מנות? כאן, בקרון, ברגע זה? סלקא דעתך, רבי?" ר' יואליש הרים קולו וקרא? "כן, משלוח מנות. משלוח מנות על הצד היותר טוב. את גופי אני שולח. את עצמי. כולי. משלוח מנות לקדוש ברוך הוא. בדחילו ורחימו לשם יחוד הקב"ה ושכינתו. ויהא רעווא קדמיה שגופו של יואליש יירצה לפניו יתברך, כאילו קיימתי מצוות משלוח מנות לכל פרטיה ודקדוקיה. כל זמן שיש לנו גוף חי, אין אנו מעורטלים ממצוות לגמרי. אין לך שעה ואין לך מקום לומר: אי אפשר לנו לקיים מצווה. מה שייך אי אפשר? יש לך גוף, עשה אותו למצווה."



הוסיף ר' יואליש ואמר: "לפני כמה ימים בא אלי אחד מתלמידי בישיבה שהיה במחנה העבודה ובכה על שאין בידו לקיים מצוות תפילה. כל היום הוא עובד, מבעוד יום עד אחרי צאת הכוכבים, והסרדיוטים הרשעים משגיחים בו ואינו רשאי להתפלל. שמתי ידי על כתפיו ונשקתי במצחו ואמרתי לו, שלא יצטער מפני שאינו צריך תפילה.
"מה נשמע?" שאל ר' פנחס'ל.
"מה שייך תפילה אצל אדם מישראל במחנה? השיב כנגדו ר' יואליש.
הוא בעצמו "תפילה"" כדרך שאמר הרבי ר' בונם זצ"ל. דוד המלך ע"ה אמר "ואני תפילה", כלומר, שהוא גופו תפילה. ובאמת, כלום אתה צריך להתפלל לפני הקב"ה. אמרתי לו לאותו תלמיד, "כשאתה שוטח לפניו יתברך בקשותיך. מסתכל הקב"ה בך, והרי הוא רואה ושומע תפילתך כולה. אתה עצמך תפילה, והוא הדין בכל מצווה אחרת. הכל לפי הזמן והמקום. משליכה מלכות הרשעה אדם מישראל בחנוכה לכבשן האש הרי הוא נעשה נר חנוכה.
הוא גופו נעשה מצווה. בפורים כשאין מה לשלוח מנות, ומלכות הרשעה משליכה אדם מישראל לכבשן האש, הרי הוא נעשה משלוח מנות להקדוש ברוך הוא. פודה את המצווה בנפשו וגופו כלה. הוא אשר אמר דוד המלך ע"ה ויקר פדיון נפשו – וחדל לעולם."
יואליש הפסיק רגע, אחר הוסיף ואמר: "ומעשה בחוזה מלובלין זצ"ל שפעם אחת ישב לו בסעודת הנישואין של בתו, הינדה, כשראשו בכפות ידיו, ספק מתנמנם ספק מהרהר. אותה שעה הכריז הבדחן על דורונות דרשה, שהגישו הקרואים לחתן. המכריז שהיה כרגיל מבושם במקצת הסב פניו כבבת ראש כלפי החוזה ז"ל אבי הכלה, ושאל בקול רם: ור' יעקב יצחק מה נותן?" החוזה ננער לרגע ממקומו כמי שבא מעולם הרהורים אחרים והפטיר, "אני נותן את עצמי."


"נמצאת למד ר' פנחס'ל שאדם מישראל יש לו תמיד מה ליתן ואי אפשר שלא יהא לו, אם לא בממונו הרי בגופו. וכך היה, לאחר שנפטר החוזה ז"ל נולד לה להינדה בן, שהיה דומה בגופו ובנשמתו לחוזה וקראו לו בשמו יעקב יצחק.
הוא אשר אמרתי את גופי אני נותן משלוח מנות להשם יתברך."
הגלגלים של הרכבת חרקו כשיני רשעים. "פצו עליך פיהם, כל אויביך שרקו וחרקו שן, אמרו בלענו". "אמרו בלענו," הדגיש ר' יואליש. "אמרו בלבד, נדמה להם".
אנחות וצווחות ממלאות את הקרון. אנשים ונשים עמדו ובכו, מרטו שערות ראשיהם התחננו למעט מים ואויר וקבלו על מיחושיהם ואילו ר' יואליש ממשיך בשלו, מצוות משלוח מנות כהלכתה, שתי מנות. שתי מנות במשלוח מנות שלנו מנין? הוא שאל והוא השיב. שתי מנות בגוף, יש רמ"ח איברים ויש שס"ה גידים. ללמדנו שבשעה שאתה מקריב גופך למשלוח מנות, יהא לבך סמוך, בטוח שקיימת מצווה כהלכתה, שתי מנות, מנת איברים ומנת גידים.
ר' יואליש והדיין השתתקו, שניהם נשארו עצומי עין לתוך עצמם. גלגלי הרכבת תיקתקו באותו קצב חדגוני שתיקתקו עד כאן. אלא שעד עכשיו אמר להם הקצב פצו עלי פיהם, חרקו שן. מכאן ואילך היו שומעים בתקתוקם של גלגלים הד ניגונה של שושנת יעקב. שלוותה אותם למסיבה של מעלה, מסיבת פורים בעלמא דקשוט.




 
 
טופס תגובה
אם את\ה מעונין\ת בחומר נוסף, או בהרחבת מידע על הנושא, כתוב אלינו במכתב המצו'ב.
:* כותרת התגובה
:* שם פרטי
:* שם משפחה
:טלפון
:דואר אלקטרוני

אימות תווי בדיקה*:
נא הקלד את התווים שאתה רואה בתמונה למעלה .
* לא משנה אות גדולה או קטנה
:תגובת הגולש

חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972