העץ שנעקר
בשעה שכורתין את האילן שעושה פרי – קולו הולך מסוף העולם ועד סופו.
 


למרגלותיו של הר ציון ליד השביל העולה לקבר דוד, עמד עץ עתיק יומין, והיה העץ נבול עקר ויבש. בקיץ ובחורף היה ערום מכל ציץ ועלה. שום סימן של חיים לא נראה בו. ובני אדם היו נדים לאילן זה שנידון לכלייה ושלא ירחק היום ורוח מצוייה תעקרהו ותפילהו ארצה.
זקן יהודי אחד בחר לו את העץ הזה לשבתו. היה זה אחד העניים ש"קנו שביתה" ליד ההר, וכאן קבע זקן זה את דוכן פרנסתו. תחילה היה נוהג לעמוד נשען על גזעו של העץ, ידו האחת מחזיקה בספר תהילים שלא פסק מלקרוא בו, וידו השניה פשוטה לקבל נדבות מעולי ההר, אך כשלא הצליח באיסוף הצדקה, ניסה את מזלו בפרקמטיה זעירה, והיה מוכר חפצי קודש, נרות להדלקה ולהבדלה, ספרי תהילים, שקיקי עפר וכיוצא בהם. אולם הוא לא מש מן העץ אפילו יום אחד.
ודומים היו הזקן והעץ זה לזה "כי האדם עץ השדה" שניהם באים בימים, שניהם נטולי לחלוחית ושניהם גם יחד כעומדים בערוב עולמם עם חשכה...
כשארכו הימים עמד הזקן על גורל שכנו, וכשראה בניוונו התעורר והתחיל לטפל בו. בבוקר היה מעדר בקרדום קטן את רגבי הקרקע הנוקשים סביב לגזע, ואף השקהו מפעם לפעם, הגנן של ההר ראה את מעשיו של הזקן ולימד אותו איך לגזום את הענפים המדולדלים וכיצד להסיר את הרקב מחוליות בליטות השרשים.
לא עברו ימים רבים עד שהעץ נענה ללטופי הידיים של הזקן הממשמשות בו יום יום, וכאילו נעור מעלפונו הממושך וקם לתחיה. לאט לאט צמחו לו עלים ירוקים, מערומיו התחילו להתכסות בשריגים חיים שגדלו לענפים רעננים, הענפים לבשו ציץ ואף גמלו פרחים. ויהי הדבר לפלא בעיני יודעי העץ מתמול שלשום.
הממונה היה מושך חסד מיוחד כלפי זקן זה, הוא העניק לו צדקה משלו ולא עוד אלא שעמד לו בשעת דחקו כנגד המקטרגים. אלו "האיסטיניסים ואניני הדעת" כביכול ממבקרי ההר שנפשם סולדת מטרדתם של פושטי היד, ורוטנים מי בחשאי ומי בקול ומי בקולי קולות על "הבריות העלובות" לבושי הסחבות הצובאות כגדוד ערוך בכל מקום שאורחים מצויים לבקר בו. הממונה היה מפייסם תמיד בדברים, משדלם ומרככם והעמיד אותם על ערכה של צדקה במקומות הקודש, על הקירבה היתרה שמסכנים אלה מרגישים ביניהם לבין אלה שמנוחת עולם להם במקום זה, אך לא תמיד היו יורדים לסוף דעתו, ואל פעם אף הזעיקו את המשטרה להרחיק את הקבצנים מן המקום.
הזקן שליד העץ גרם לממונה טרדה יתרה, מפני שנמצא במשעול הצר ליד מעלה ההר, וכל האורחים היו מתחככים ונתקלים בו בעל כרחם בדרך עלייתם. האורחים היו נוזפים בו בזקן קשות, ולפעמים גם טרחו לסלק אותו משם, אולם הזקן השתקן והנכנע בדרך כלל, לא נתן שיזיזו אותו מן העץ, וכך היו פורצות תגרות מדי פעם בינו לבין המדריכים והמפקחים כשהממונה היה נקרא להתערב. הוא היה מלמד סניגוריה על הזקן אך לא תמיד היו דבריו נשמעים.
יום אחד כשהממונה לא נמצא בהר, וקבוצת תיירים מכובדים עלתה להר בלוית מדריך אחד. כשעברו ליד דוכנו של הזקן, גער בו המדריך לפנות את הדרך. הזקן לא ענה לצעקותיו, והמדריך התחיל להטיח בו מילות גנאי, אך הזקן שתק ונשאר עומד על מקומו. התרגז המדריך מאד, הלך וקרא למשטרה, לקחו השוטרים את הזקן בזרועותיו והרחיקוהו מן ההר, כשהוא בוכה ומוסר דינו לפני בורא עולם.



מאותו יום ואילך לא ראו יותר את הזקן בהר. הממונה ששמע על המקרה והצטער צער רב, שלח לחפש אחרי הזקן אולם הוא נעלם ועקבותיו לא נודעו. לא ידעו מה שמו, והיכן מקום מגוריו ואם עודנו בין החיים. העלמו של הזקן נתן אותותיו בהר. מאותו יום שהעץ שכל את הזקן, התחיל העץ להתנון – עליו נשרו, ענפיו התיבשו, קמלו ונבלו, שוב לא הפריח פרחים ולא הציץ ציץ. ומקץ מספר ימים היה מראהו מדולדל ויבש כבתחילה. הגנן נזעק להציל את העץ, טיפל בו בכל הדרכים אך לשוא... לממונה לא נשאר אלא לרשום את המעשה המוזר והפלאי הזה בפנקסו.
שלשה חדשים עברו מאז הסתלק הזקן ממרגלות ההר, ובליל חורף זועם השתוללה סערה נוראה בעיר, ועם הסערה ניתך גשם שוטף בעוז. הרחובות היו ריקים מאדם והאנשים לא יצאו מפתח ביתם גם ההר היה שומם וריק.
האנשים הסתכלו מבעד לשמשות על סופת המטר השוטפת בקלוחי מים סואנים. אך זקני ההר המתיחדים בשעות הלילה להקשיב לשירת ההר, שמעו קול יללה הפולח את הסופה ומיבב: ווי ווי. הם שמעו שהאנחה באה מההר ונחרדו, הבינו שמשהו איום קורה בנבכי ההר רצו לצאת ולעלות להר ולחקור שם מה פשר הקול אך הגשם והסערה חסמו בפניהם כל מוצא. אי אפשר היה ללכת ברחובות ולעלות להר.
גם הממונה שמע את קול היללה ולבו פעם בקרבו. האנחה באה מההר ונדמה היה לו שהקול נהיר לו, ברם לא יכול להזכר ממי ואיפה שמע קול זה. הוא הבין שעליו לצאת ולעלות להר. למרות שההליכה היתה קשה, נועזת ומסוכנת הממונה היה יחיד במאבקו עם נחשולי הרוח שסערו עליו והאיטו את פסיעותיו. הלך ונאבק כשהוא נמשך אחרי קול האנחה. אחרי מאמצים רבים הגיע לבסוף למרגלות ההר. השעה היתה מאוחרת שעת חצות. המים שזרמו מן ההר במדרונות היו מפכים בשלוליות גדולות שהלכו והתפשטו בכל השטח ומלאו את מרגלות ההר בברכה ובקושי רב עלה בידי הממונה להאחז בחבל המעלות ולטפס למעלה. כל אותה שעה לא פסק קול היללה מלזעוק באזניו והוא נמשך אחרי האנחה, כשהוא משתדל לזהות את הנאנח המוכר. נאחז בחבל, טיפס ועלה מדרגה אחרי מדרגה והנה הגיע עד מקום העץ והשתומם לראות איך עץ זה נאבק נואשות עם הסופה, כשזו מטלטלת והופכת אותו לכל הצדדים וחותרת לעקרו על שרשיו. ותוך כדי מאבקו היה העץ מוכה הסערה פולט קול נהי שהחריד כל לב. הוא הבין שזוהי יללת האנחה הבוקעת בחללו של עולם כאנקת האדם שנשמתו נעקרת מהחיים. כשהתבונן בעץ נדמה היה לו שהוא רואה דמות בן אדם הנמצא לידו. נרתע לאחור פצח פיו ושאל בקול נפחד: "מי שם?" אך הרוח העיפה את קולו ומשום כך לא יכול היה לצפות למענה. לבסוף התגבר על פחדו וניגש למקום, ואז הזדעזע לפגוש את "האדם המחפש את חצי השני של הלילה" – אותו אדם המבקר לפעמים את ההר בלילות, ומציג עצמו כמשמשו של דוד המלך, ועפ"ר מופיע הוא בעת חצות בכדי "להזיז כמו שאומר – את חצי הלילה קדימה, ולהגיע בהקדם לאילת השחר ולהפוך את האתחלתא דגאולה לגאולה השלימה". הממונה היה רגיל לספר על האדם המוזר הזה ועל פגישותיו איתו בחג העצמאות. הפעם מצא אותו שוב כשהוא כורע בפישוט ידים ורגלים על הקרקע מסביב לעץ, רועד מצינת הגשם ושיניו דא לדא נקשן.
הממונה נעץ בו עיניו לרגעים מספר כשהוא בוחן את פניו, אותה שעה החזיק בידיו את העץ ותמך בו נגד הסערה. אחר כך נפנה אליו האיש, כאילו עמד על פשר סקרנותו של הממונה ואמר: "אישי הממונה, תאב אתה לדעת מה מעשי כאן, בעצם סופת זוועה שכזו. הבה ואספר לך. הנני קולט וסופג לתוך גופי את הסופה המתפרצת מעומק האדמה ורוצה לעקור את העץ" – כיון שראה שדבריו אינם מתחוורים לממונה, הוסיף ואמר – "ליהוי ידוע לך, הממונה, שסופה זו אינה באה לא מן השמים ולא מחללו של העולם אלא היא נובעת ומתחוללת מן האדמה, מכאן ממש, כפוף עצמך וגחן על האדמה הטה אזנך והקשב ויאמנו דברי".


"נכון, נכון, אישר הממונה כשמילא אחרי עצתו של האיש. כאן פתחה של סופה ומכאן מתפרצת האנחה. שניהם שכבו על האדמה הרטובה בתוך זלעפות הסופה והקשיבו קשב רב להמיית האדמה ולאנחתה. לבסוף התאושש ושאל: ואולי תואיל ותסביר לי מהו קול היבבה הבוקע מתוך הסופה והיכן מקורו? השיב הזר: הקול נובע מאנקתו של האדם הקשור לעץ הזה, בוא אחי ואראך היכן מקורו. מלא אימה ופחד לשמע הדברים המוזרים נטפל הממונה לזר. שניהם קמו והלכו יחדיו. נאבקו עם הסערה ופסעו בתוך הגשם השוטף נמשכים אחרי הקול המילל ההולך לפניהם. הלכו והלכו בתוך הסערה המיללת, והגיעו לבית קטן ושם ראו נר דולק בחדר, היה זה נר נשמה שהיה דולק ומסביב לו שוטטו אלפי צללים, המון עצום של צללים לאין ספור. כשנגשו לחדר הבינו שכאן מוטל על על ערש דוי, אדם שהגיע קיצו, שהולך ונעקר מעולמו, מתוך פרפורי גסיסה.
מיהו הגוסס? מנין כל כך הרבה צללים? תמה הממונה.
כשנשמה גדולה עומדת להסתלק, מיד מופיעים הצללים מכל אותם האנשים שהיו קשורים אתה. הנך רואה את הזקן הגוסס, אלפי צללים באים איפוא להפרד הימנו וממלאים את חדרו והוסיף הלה, מוטב שנזדרז ונכנס פנימה, אולי יהא סיפק בידנו גם להצילו. תחילה היסס הממונה להכנס. ברם בן לויתו חייך לעומתו: מהו ההיסוס? שמא מפני שכהן אתה, מובטחני שעוד תספיק לצאת עד ליציאת הנשמה. נשמה גדולה אינה נעקרת כ"כ מהר, ושמא בכלל לא תיעקר. זאת ועוד: דע לך הממונה, שכאן אתה נמצא בעולם אחר לגמרי, עולם הרמז, הכל כאן רמז. ואין כהונה נפגעת מטומאת רמזים...
הממונה נכנס, האויר בחדר היה דחוס ומחניק כאילו היה ספוג ריחה של קטורת. רבבות הצללים הצטופפו בין כתלי הבית, ועל המיטה היה מוטל אדם זקן כשהוא מילל ללא הפוגה עד עומק נפשו. הממונה לא היה מסוגל להכיר בגוסס את הזקן שמתחת לעץ, אותו זקן שהרבה לחפש ולחקור עליו לשוא. אכן טוב שהתגלגלו הדברים עד כדי כך, הלוא גם הוא היה קשור עם הגוסס, וכעת נהפך גם הוא לאחד הצללים שבאו להפרד מנשמה גדולה זו...
בינתיים, אויר הקטורת החריף בחדר והרדים את הממונה, והוא הפך לחולם בהקיץ שרעד בכל נימי לבבו. אנקת הגוסס, סימן ליציאת הנשמה. נזכר הממונה שכהן הוא והזדרז לעקור מן החדר החוצה, אף השני נלווה אליו, ונדמה לו לממונה שהשני כאילו עמד על פרשת דרכים ופשט ידו לקראת עוברי דרכים וקשקש בקופסא וקרא: נדבה, יהודים, נדבה, תנו יום של חיים, שעות של חיים ורגעים של חיים עבור אדם זקן הנוטה למות. אסף ואסף עד שהתעייף ונחלש. באותו הזמן השיב הזקן את נשמתו. הנר כבה והצללים נעלמו. הממונה והזר נפטרו הלכו כל אחד לדרכו. הממונה חזר להר ומצא את העץ נעקר ושוכב על האדמה נטול חיים ובאותו הזמן נפסקה הסערה...





 
 
טופס תגובה
אם את\ה מעונין\ת בחומר נוסף, או בהרחבת מידע על הנושא, כתוב אלינו במכתב המצו'ב.
:* כותרת התגובה
:* שם פרטי
:* שם משפחה
:טלפון
:דואר אלקטרוני

אימות תווי בדיקה*:
נא הקלד את התווים שאתה רואה בתמונה למעלה .
* לא משנה אות גדולה או קטנה
:תגובת הגולש

חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972