עצי-העדן
 


כשעמד הקב"ה ליצור את האדם, להפיח באפו נשמת חיים שיהא האדם לנפש חיה – הסמיך למעשה זה את נטיעת הגן בעדן "ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר ויצמח אלקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה". ללמדך שהאדם והעץ שקולים זה כנגד זה.
כשנוצר גן-העדן, נטע בו הקב"ה רבבות של מיני-אילנות שיחים צמחים ופרחים עשבים ודשאים, והיו גדלים ומשתרגים. מיד ירדו כל המלאכים ממרומים – כל מלאך אל צמחו שהיה אומר אליו: גדל! – גדלו האילנות ופצחו בשירה, שירה עליונה של צמחיה משגשגת ופורחת בשלל צבעיה וריחותיה, המניבה פירות ופרחים למכביר. אז התלכד עולם הצומח בגן העדן יחד, בקול שירה אדירה ומקסימה ששפכה צליליה על פני ערוגות הבושם והתמזגה ברסיסי הטל. מיד הופיעה גם השכינה, ריחפה בגן ורבצה בין העצים בין עץ החיים ובין עץ הדעת, הפיצה בין העפאים רוח של יפעת טוהר וזיו קדושה, והקבילה את פני האדם בבואו לגן בזמרת י-ה. השרתה עליו השכינה רוח חכמה ובינה שיהא רועה בגנים ומלקט שושנים, ועוררה בנשמתו אהבה וחיבה לטבע וליקום הצומח, לעצים ולפרחים, לשמוע "את קול ה' אלקים מתהלך בגן לרוח היום", להתבונן אל מסתרי ההויה, להסתכל ולהבחין ברזי עולם ופלאי הבריאה הספונים באילנות ובפרחים.



באותם הימים היתה הקדושה שבעולם מקופלת ואצורה בגן היפה משוש כל הארץ.
הגן היה כליל השלמות והטוב, תכלית ותמצית המובחר שבהויה, והכיל בקרבו את נשמת עולם האידיאות והמחשבות הנעלות והאציליות. הוא היה השיא של ההתגלות האלקית ביצירה.
והאדם הובא לגן בכדי להסתכל ולהשתעשע וללמוד מעץ החיים – זו התורה שנאמר עליה: "עץ חיים היא למחזיקים בה" ליהנות מזיוה של השכינה ע"י התעסקות בתורה ובמצוות ולשיר לבורא-עולם את שירת הקודש של העולם. האדם נועד לטייל בין ערוגות הגן, ללקט שושנים ולסחוט מעסיס הפרחים בכדי להפכם כדבורה זו – ליערת הדבש, ולהגישם לפני האלקים כפי שקיים רבי שמעון בר-יוחאי:
לשדה תפוזים עלית
ללקוט בו מרקחים
סוד תורה ציצים ופרחים...
אפס לא לזמן רב זכה האדם לטייל בגן העדן. הנחש הקדמוני עמד עליו והכשילו. והוא קיצץ בנטיעות, סר מן הדרך וחטא. לא הבין האדם את שפת האילנות. ואת רחש הצמחים, ובסופו גורש מן הגן...


בשעה שגורש האדם מן הגן – ערב שבת בין השמשות היה, והיה האדם מלא צער וכאב. חשך עליו עולמו ומלא כסופים וגעגועים, התהלך ושוטט מול הגן כשלבו דואב. והנה באה השבת ומצאה את האדם שרוי בתוגה. פרשה עליו שכינת השבת את כנפיה, סוככה עליו ברחמים, והישרתה עליו נשמה יתרה של שבת. שמח האדם על המתנה, ויפרוץ בשיר:"מזמור שיר ליום השבת".
כשהגיעה שעתה של השבת להסתלק, התעורר כאבו של האדם מחדש, הרגיש באבדתו והגעגועים תקפוהו ביתר שאת. חשך עולמו ויתהלך נוגה מול שערי הגן הנעולים. בכסופי נפש הסתכל על העצים הגבוהים המתנועעים מול שמים, ועל הפרחים הצבעוניים הממלאים את חללו של עולם בריח הבשם. נתמלאו השמים רחמים על האדם. ויושיטו לו מהגן פרח קטן – מזכרת נצח – לעודד את רוחו.
פרח אחד, היה זה מפרחי הבושם שהיה ספוג ריח הגן. למען יעמוד לו פרח זה למלא במקצת את עולמו המרוקן, בהסתלק שכינת השבת והנשמה-היתרה.
נטל האדם את הפרח ברך עליו שתי ברכות: ברוך דיין האמת על הגרוש, וברוך הטוב והמטיב על הפרח, וכך התנחם ביגונו.
אותו פרח שניתן לאדם שושנה הייתה, ובה היו מרומזים התורה וישראל ה"דת ניתנה בשושן" התורה היא בבחינת שושנה, ובשעה שניתנה לאדם נתמלא העולם בריח בשמים ופרחים שבאו מגן-העדן, ועל ידה אפשר לתקן את העולם שנית, להשתלט על החרב המתהפכת שאינה אלא לשון "גהינום". במתן הפרח רמזו לו לאדם, שמכאן ואילך עליו ליצור בעצמו את גן-העדן, לסקלו ולהתקינו שיהא אפשר לו לחזור אליו לעתיד לבוא, "כשתמלא הארץ דעה את ה'".





חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972