חג הנטיעות
 


ט"ו בשבט במסורת ישראל הוא ראש השנה לאילנות. בשבט מתחילה בארץ תקופת הפריחה. באותו פרק זמן מתחוללים שינויים בטבע, בעיקר בעולם הצומח. בכל מורגשת התעוררות לתחיה וצמיחה. מתעוררים האילנות משנת החורף, מוציאים עלים ופרחים וממלאים את העולם בריח של בושם ועדן.
הרבה גלגולים עברו על החג הזה עד שקיבל את הצורה הנוכחית כחג הנטיעות. בסדרי החיים לא תפס היום הזה מקום חשוב. הוא נחשב ליום ראש השנה לאילנות, הקשור לעניני הלכה - תרומות ומעשרות וחישוב השנים, וכיום חג בו אין אומרים בו תחנון. קשה לקבוע כיצד חגגו את החג הזה בימי שבת העם בארצו.
הקשר לחיי הטבע היה אז איתן וחזק, אולם הוא בא לידי ביטוי בעיקר בשלשת הרגלים ומנהגיהם השונים. לפי עדות ספר שופטים חגגו ביום זה גם את חג הכרם.



בגולה קיבל יום ט"ו בשבט אופי מיוחד כחג עממי לאכילת פירות הארץ. תאנים וחרובים של "חמשה-עשר" כזכר לארץ ישראל, וכבטוי לגעגועי גאולה וכיסופי נפש טמירים להתקשר עם אדמת המולדת וארץ האבות.
התאנה והחרוב מהארץ הכניסו את ריח הארץ לבית האפור שבגולה והפיחו רוח חיים לעצמות היבשות והנפש הנדכאה.
בארץ קיבל החג אופי של יום הנטיעות. אלפי ילדים ונוער יוצאים באותו היום, להרים ולחורשות, ונוטעים שתילים לכסות את שממות הארץ ביערות, משתלות ועצים. מעשה הנטיעה חדר לתוך חינוך העם והתפשט מאד. הנוהג הזה נושא אמנם אופי חילוני. היוצאים לנטוע מתקשרים עם האדמה והזרע, ומעלים ערכים לאומיים גרידא, בכל זאת יש להתייחס לנוהג הזה בכובד ראש ואהדה, ולהכניסו למסגרת של חיי המסורת כנוהג מתאים למסורת ולהחיאת ערכים דתיים עמוקים.
יושבי כרכים לא מרגישים את ערכו הטבעי של החג, וחגיגת הנטיעות נראית להם מבחינה דתית "כמעשה נערות" שלא כדאי לאדם רציני להשתתף בה. אבל אין הדבר כן. לנוהג יש עומק ושגב דתי. מעשה הנטיעה הוא בטוי לתקופת התחיה והפריחה והתחדשות החיים שלנו כעם החי על אדמתו. ולא יתכן שהקשר שלנו החדש עם הטבע והאדמה לא יעורר הדים בחיי הנפש המתגעגעת ליוצר הכל, בשעה שהטבע משמש תמיד כמבוע רוחני לחוויות דתיות, למזמורים ולהתעוררותם של הרגשות דתיות.


בהרבה דרכים מקיימים מצוות ישוב א"י, אולם הדרך הפשוטה והנאותה ביותר היא על ידי הפרחתה, בשתילה, בנטיעות, ובעבודת האדמה.
מצוות הנטיעה אופיינית להלך רוחה של מסורת ישראל ולהשקפת עולמה של היהדות. לפי היהדות עסק הקב"ה בכבודו ובעצמו במטע תחילה". התורה מציינת בהדגשה שאברהם אבינו נטע אשל בבאר-שבע. אף הברית שבין ישראל וא"י נוצרה בזכות הנטיעה וכך מספרים חז"ל: בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובנחור. ראה אותם אוכלים ושותים ופוחזים – אמר: הלואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת וכיון שהגיע לסולמה של צור, ראה אותם עסוקים בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור – אמר: הלואי והיה חלקי בארץ הזאת. אמר לו הקב"ה: "לזרעך אתן את הארץ הזאת".
מעשה הנטיעה עשוי וצריך להיות מעשה דתי. הרבה מצוות שבתורה קשורות עם חיי הטבע ומעשה הנטיעות. לנטוע היא מצווה ועל ידה מקיימים מצוות ישוב הארץ, שבגולה לא יכולנו לקיים אותה בשום פנים. מצווה זו מתבססת על הכתוב "כי תבואו אל הארץ ונטעתם...". הקשר שבין האדם והטבע, בין איש ישראל לאדמת ישראל בא אחרי-כן לידי בטוי בנוהג שהיה בישראל לנטוע עץ כשנולד ילד - "כי האדם עץ השדה", ונפלא הדבר, שגם החורבן וגם הגאולה קשורים במעשה המטעים.
גישה זו מחייבת אותנו לטפל במעשה הנטיעות ולהכניסו למסגרת של חיי המסורת. בהתאם לכך טיפלו בהר ציון בנטיעות, וציינו את הדבר בהזדמנויות שונות להדגיש את ערך הנטיעה למען העם.
עצים שונים ניטעו בהר: ביום העצמאות נטעו בהר את הסנה, בערב חג השבועות נטעו את הארז והתמר, לפני פסח נטעו את גינת הורדים, בט"ו בשבט ניטעו בהר ונסעו מההר לבאר-שבע לאשל המזכיר את האשל שנטע אברהם אבינו הנוטע הראשון, וערכו שם תפילה לפריחת הנטיעות.
מעשה הנטיעות לווה בתכניות אשר יצרו אוירה מתאימה והשוו לנטיעות אופי מסורתי מובהק. הן באו לעורר את החוויה הדתית ורגש ההתקשרות עם עולם הטבע.
הפעולות העיקריות שנעשו לשם תכלית זו בהר, הן הסדר של ט"ו בשבט בו שותים ד' כוסות, ואוכלים מהפירות שהארץ נשתבחה בהן, והעליה לבאר-שבע, לאשל-אברהם-אבינו שהיה הנוטע הראשון.







חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972