הר ציון / מרתף השואה שבהר ציון / מרתף השואה - יעודו

מרתף השואה - יעודו
 


בסמוך לקבר דוד המלך, עמד מרתף השואה, בו היה מרוכז האפר שהובא לישראל ממחנות ההשמדה וכבשני האש. מרתף השואה היה בבחינת "הקבר האלמוני" לששת המיליונים ולידו נערכה ההנצחה המסורתית לזכרם של הקדושים לפי המנהג והמסורת: בהדלקת נרות, למוד משניות לעילוי נשמתם, אמירת קדיש וסידור פעולות שיש בהם "לדובב שפתי ישנים" ולהמשיך להחיות את האנשים והקהילות שאינם במציאות בהווה וישנם בנצח במציאות עליונה.
מרתף השואה מילא חובה לאומית, אשר היתה מוטלת עלינו- הדור הראשון לגאולה, כלפי אותם הדורות שנשאו בדרכי הכבשנים והמוקד את חזון העם וגאולתו והביאונו עד הלום: ממסירות נפש של "קדושת השם" למעשה הגבורה –"תהילת השם".
בתחיית עמנו וחידוש מדינת ישראל רואים אנו את עצמנו כממשיכי ההיסטוריה היהודית. חובה עלינו להתאחד עם אותם דורות ותקופות שניספו בזעם השנאה, ועל קברם הוקמה תחיית העם והמדינה. זכר הגולה וחיסולה קשור במחשבתנו עם זכר המלכות בהגשמת התחיה. עלינו לקשור שתי תופעות אלה. את מצוות יציאת אירופה צריכים אנו לכרוך עם המרורים של השואה האחרונה ועם אלו שלפניה – מראשית החורבן עד היום.
בהעלאת האפר להר ציון ליד קברו של דוד מלכא משיחא. רצו המעלים להאציל משמעות יעודית למעשה השואה ולהעמיד את השואה כולה כחוליה בשרשרת הגאולה, כחבלי משיח המפלסים את הדרך לימות המשיח שענן וערפל סביביו, וחושך ישת סתרו. השואה נתפסה כקדרנותא דצפרא, כחשכה שלפני האורה, וככח מחשל וממריד, שאיפשר וחייב את ההעפלה והמאבק על הקמת המדינה, בהתאם למאמרו של רבי יוחנן "אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר, חכה לו". בפנקסי ההר היו רשומים עשרות סיפורים ואגדות בהם באים לידי בטוי הקשרים הרוחניים שבין השואה וראשית הגאולה. באגדת ההר על המגיד הגדול היה מסופר, שכשבאו יהודי אנופול לצעוק על קברו של המגיד להצילם מרשעת הנאצים לא נענה המגיד לקולם, כאילו לא רצה להתערב, שלא לעכב את הגאולה ושלא לדחות את הקץ וביקש מתלמידיו שיעצרו בעדו, ויכבלוהו בחבלים שלא יצא לצועקים, וכשלא התאפק והופיע, נתאבן כולו ונהפך למצבה חיה ואף זה לא עזר לו, לא עמדה לו האבן, פקע לבו ונשתברה רוחו וכל גופו התמוגג מדמעות.




בדומה לזה היה המעשה על קברו של הרבי ר' פנחס מקוריץ שיצא והופיע והתנצל לפני היהודים השבורים והרצוצים והסביר להם את סוד היצירה "בשבירת הכלים" ששום דבר לא נולד בעולם אלא על ידי "האין" וההעלם, כאפרוח הזה שבשעה שהוא יוצא לאויר העולם שובר את הביצה וכגרגר הדגן שבהתחלה מתפורר ונרקב ואחרי כן נקלט וצומח. וכך פירש הרבי את המאמר "אין מזל לישראל" ה"אין" הוא מזלו של ישראל, האין יהפך לנו למזל. והחובש מפשיסחא, כשבאו הרעבים בקרנות לצעוק לפניו, להתחנן על לחם ומים, הרים את שתי עיניו עליהם בתמהון, סבלנות יהודים! אנו נוסעים לסעודה הגדולה, סעודת מלכים ואתם מדברים על צלחת של בולבוסים ואטריות, סבלנות קימעה.
וכך היתה שירת המרתף, "עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה", הוי – נהפך לי לישועה, עת צרה – ממנה נוושע.
העלאת האפר להר ציון היתה קשורה עם אגדות וסיפורים רבים המדגישים את הקשר הפנימי והרוחני שבין הצרות והמשיחיות, משיח וחבליו והמעשה בשני ניגונים, ערבוב ניגון ההלל עם ניגון האני מאמין של ההולכים לכבשנים והתמזגותם ביחד, מסמל את האיחוד הפנימי והמהותי של שני הדברים.
מרתף השואה לא בא לתנות צרות אלא לספר גבורה, גבורת אנשים שעמדו בנסיון וקדשו שם ישראל בעולם.
הגולה המתוארת בבית היריעות, ובמרתף השואה הוסיפה להיות בהר בצלמה ודמותה, כאבה וצערה, מנהגיה ושיריה, לרבות שירי הגיטאות המשתלבים בתכניות ההנצחה – בשפת הקהילות באידיש.
שנים רבות נהגו בכל יום ה' בלילה לפתוח את ההנצחה בשירת "אני מאמין" שהיא שירת האמונה של הגיטאות ושרו "עס ברענט", "מיין שטעטעלע ברענט" וכו'. בחנוכה היו מעמידים בבית היריעות את עשרות החנוכיות שנאספו מהקהילות שנחרבו והיו מדליקין אותם בפזמוני חנוכה של היערות שירי גיטאות.
במרתף השואה נהגו לקיים במשך השנה שמונה תכניות מרכזיות – לפי סדר הנצחה מסוים:
יום י' בטבת, שהוא יום השואה הכללי:
שבת "זכור"! שבת "ויקרא", לזכר טבח הילדים,
ערב פסח, לזכר מרד הגיטאות שהתחיל ערב פסח בגיטו וארשה,
כ' בסיון, לזכר מסעי הצלב, גזרות ת"ח ות"ט וחורבן יהדות הונגריה,
ערב שבת "חוקת", לזכר שריפת ספרי-הקודש,
ט' באב, שבו הוצאה הפקודה הראשונה לחיסול הגיטאות.
ולבסוף בתכנית ההנצחה הרגילה המתקיימת בכל יום לזכרן של אותן הקהילות שחוסלו באותו היום.
יתכן שהתכניות הללו היו מרובות, אולם ההר לא התחשב בזה. התכניות שבמרתף לא היו מכוונות לצבור הרחב. התכניות היו מכוונות למען "המרתף" עצמו וחייבו את המטפלים במרתף והשומרים על אפר הקדושים. מציאותו של האפר במרתף היה ה"שויתי" התמידי של השואה שחייבה זכירה תמידית ללא הפסק. במרתף גופא אי אפשר היה בשום זמן להשתחרר מזכר הטרגדיה, העומדת בלי הרף לפני העינים. במרתף היא התחוללה תמיד מחדש.
משום כך הרשות ניתנה לכל אדם לרשום בהר את התאריך והשמות של בני משפחתו שקדשו שם שמים, ובהר שמרו על הזכרון והתאריך: הדליקו נר נשמה, אמרו קדיש ולמדו משניות לעילוי הנשמה בהתאם למסורת המקובלת.


במרתף עמדה זקופה המנורה שהורכבה על ידי אסירי הנאצים בצורה של מגן דוד, אותו הטלאי הכתום המעליב שנהפך בידי מורדי הגיטאות ומקדשי השם לסמל של גבורה והעזה. ביציאה מן המרתף, בכיכר המרכזית עמד כבשן רעוע מט לנפול. הכבשן הזה סוד הוא בהר. בשנה השניה להעלאת האפר החליטה ועדה של מומחים להעמיד במקום האפר מצבת זכרון בצורה של כבשן לסמל את סבל ישראל העולה לכבשן מימי היהודי הראשון אברהם אבינו, דרך מוקדי עולם עד כבשני ההשמדה של דורנו. הרעיון היה נועז, וביום י' טבת, שהוא יום הקדיש הכללי אף העלו בתוכו אש והעשן יצא ממנו, העולים להר נזכרו "בבירקנאו". פלצה אחזתם הם התעלפו מרוב פחד ונרתעו אחורנית בחרדה ואימה. רצו החכמים לבטל את הכבשן, אולם לכשניגשו להרסו בקעו ממנו אנחות, אנחות איומות: איינס, צוויי, דריי, משירת ההולכים לכבשנים. ופחדו להרסו, וכך נשאר עומד כמזכרת איומה, לא העיזו לתקנו ולא העיזו להרסו.
המרתף היה הקבר האלמוני של ששת המיליונים ולידו למעלה מאלף לוחות מצבה לקהילות שנחרבו. בכל לוח נחרטה באותיות של אש ודמע פרשה אילמת של סבל ויסורים, גבורה וקדושה. הלוחות היו תלויים ובנויים על קירות המרתף, אחד ליד השני. אלמות האותיות שבהם היו פולחות שחקים ועליהם אומר הנביא "כי אבן מקיר תזעק". המרתף רעש וגעש אפילו בלילה ובשעה שלא היה בו איש. הצנצנות הומיות ורועשות וממלאות את הלבבות חרדה ופחד.
מסביב לאפר שהוא הקבר האלמוני, חדרי העדויות שעמדו לפתחו כמשמר של כבוד. בחדרי העדויות שמסביב לאפר נמצאו חפצים שונים ודברי זכרון לגבורת ישראל ולקודשי ישראל שהושפלו וחוללו על ידי הנאצים ימ"ש. גילויים אלה מוכיחים שהשואה היתה מכוונת לא רק לישראל אלא גם לאלקי ישראל. החדרים היו מלאים שברי לוחות, שרידים של יריעות מחוללות, מגואלות בדם קדושים, סוליות נעלים שנעשו מיריעות וכד', טליתות אדומות, קרועות ומגואלות, שברי תפילין וספרים קרועים, הרבה חפצי קדושה שחוללו ונאספו בידי קדושים והובאו לגניזה בחדרים ומסביב למרתף האפר. בחדר הראשי היו גנוזים, בהתאם להלכה, ספרי תורה מחוללים, חפצים (כמו נעלים, סוליות וכו') שהנאצים עשו מיריעות ספרי תורה, גוילים קרועים שאינם ניתנים לתיקון, גוילים מחוללים וגוילים מגואלים בכתמי דם, מונחים בכדי חרס בהתאם לנוהג ולמסורת.
בבית הכנסת של המרתף בו נערכות האזכרות עמד דוכן גלימת הקודש. גלימה שלמה מעשה חושב עם כיסים וכפתורים שהותקנה ע"י חייט נאצי מומחה מיריעות של ספרי תורה לשם משחק ליצנות. אכן לא ידע הרשע שהוא בחר בפרשת התוכחה, והגלימה מתחילה בפסוק: "יככה ה'..." מדריכי ההר מספרים על הגלימה את האגדה על נקמתו של ר' ליזר החייט. הגלימה הורדה למטה לחדרי המרתף בגלל מעשה שהיה לפני כמה שנים.
בראש השנה לפני תקיעות, כשבעל התקיעה מן העולים הקבועים להר לקח את השופר מברגן-בלזן לתקוע בו, כמנהג המקום, מצא איש תם וישר ובעל מעשה שמן הראוי שבעל התקיעה ילבש את גלימת הקודש על הטלית והקיטל שלו. חרדה עברה בציבור לשמע ההצעה הנועזת. הממונה דחה את ההצעה. לדעתו אין בדורנו אדם שיהא ראוי ללבוש את גלימת הקודש אפילו למעשה מצווה ובאותו היום הוריד את הגלימה למרתף והועידה לקדוש וטהור שיהא ראוי ללבשה כאות וזכר לתפארת של סבל וקידוש השם. כשהגלימה הורדה בכו שלשתם, (הממונה, בעל התקיעה, והמציע) על המעשה הגדול שלא בוצע, והעולה להר נאנח בלי הרף ואמר שאילו שמו את הגלימה על התוקע היה קורה מעשה רב בהר.
וליד הגלימה מונח התוף.
בשעה שהכתירו את מלך העולמים היה העם יוצא בתופים ובמחולות כמו שכתוב: הללוהו בתוף ומחול. מימי החורבן נאלמה השירה ובטל התוף. בהר ציון חודש פעם התוף, הוא התוף, שנעשה גם הוא על ידי הרשעים מיריעות של ספרי-תורה, ושאותו מצאו יהודי ורשה על חורבות הקהילה הקדושה. לפי המסופר עשו הרשעים את התוף הזה לשחק בו בעת תהלוכה שערכו לשמחת נצחונם ביום דכוי מרד הגיטו וחיסול הקהילה הקדושה. הם השליכו את התוף ביום שברחו מן העיר כשהוכו שוק על ירך. התוף הזה הועבר להר ציון והוא נעשה מיריעות של עשרת הדברות ובמרכזו בולטות האותיות לא תרצח.
במרתף מונח גם הספר האדום שכולו ספוג דם, זהו דם היהודי האלמוני מפרושקוב שנשפך על הספר, בשעה ששוסע בסייף, כשרצה להציל את הקדוש לו מכל, מהלהבות שאחזו את בית הכנסת שהנאצים הציתוהו בהשתוללותם הפראית.
גויל חרוך מוכתם בדם מונח בתוך ארון של זכוכית. מבין האותיות המטושטשות אפשר לקרוא את הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך".
בגוילים אלה כרכו את אחינו גבורי הרוח בשעה שהכניסום לכבשני האש. מתוך להבות השנאה פרחו האותיות של "ואהבת לרעך כמוך" באש ודמע, אנחה ואנקה.
ליד מרתף השואה עמד בית העדות לירושלים העתיקה הקשור אליו מבחינה רוחנית בחבלי צער וכאב שהם חבלי המשיח.
"בית העדות" נוסד לזכר העיר העתיקה הכותל המערבי ושאר הנכסים הרוחניים היקרים שנפלו בידי זרים ונחסמה הגישה אליהם עד מלחמת ששת הימים. הוא הכיל בתוכו חפצי זכרונות מעניינים מהרחובות והסמטאות שנהרסו, ומהמוסדות המפוארים שנחרבו כליל. עמדה בו תבנית בית המקדש, תבנית נהדרת ומשוכללת, עבודתו של המלומד מר כהן, שהשקיע בה עשרים שנות עבודה. התבנית נערכה לכל פרטיה ודקדוקיה והציגה תמונה מקיפה של כל פינות המקדש, תבנית הכותל המערבי לכל נדבכי האבנים השקועות וחורי הדמעות, תבנית ביהכ"נ החורבה על שם רבי יהודה החסיד שנהרס לגמרי. שמות המוסדות, בתי-הכנסת והישיבות שנחרבו נרשמו במגילות קלף שנגנזה בשתי אבנים למשמרת לדורות הבאים, למען ידע העם ויזכור את הנכסים הרוחניים שאבדו לנו עם נפילת ירושלים. "בית העדות" לא היה גלעד למה שהיה ואינו בבחינת קדיש לנפטר. בית העדות היה עדות למה שחי בתוכנו, ומפעם בלבנו, עדות למה שיש לנו בירושלים העתיקה, "ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל". על קירות בית העדות התנוססו תמונות ותצלומים מבתי כנסת וישיבות שבעיר העתיקה, שהיו מפורסמים לשבח בישראל ואנשי הארץ והתפוצות היו רגילים לבקרם ולראותם, כדי להוסיף ולראותם במחשבה ובהרגשה.

מרתף השואה לא בא לתנות צרות אלא לספר גבורה


 

:להלן רשימת הערות/הארות ותגובות לדף זה
 
 
שלומית פריז
12/02/2003

 
 
טופס תגובה
אם את\ה מעונין\ת בחומר נוסף, או בהרחבת מידע על הנושא, כתוב אלינו במכתב המצו'ב.
:* כותרת התגובה
:* שם פרטי
:* שם משפחה
:טלפון
:דואר אלקטרוני

אימות תווי בדיקה*:
נא הקלד את התווים שאתה רואה בתמונה למעלה .
* לא משנה אות גדולה או קטנה
:תגובת הגולש

חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972