מחקר / א'י וגאולה במשנת הרמב'ן / הרקע ההסטורי ומעלת א'י

הרקע ההסטורי ומעלת א'י
במלאת שבע מאות שנה לעלייתו לירושלים (ה' כז – ה' תשכ"ז)
 


רבנו משה בן נחמן, הרמב"ן, רב ופוסק, מפרש התורה ומקובל, בעל הגות ורופא, משורר ופייטן, בלשן ומקובל, מבאר ומפרש, היה מצאצאי רבנים מפורסמים, נולד בגירונה שבקטלוניא בשנת 1194 ונפטר בארץ-ישראל בערך בשנת 1270. עליו סמכו לפי דעת הפוסקים, בכל גלילות קטלוניא "כמשה מפי הגבורה" (שו"ת הריב"ש). ובכל הישיבות לומדים את חידושיו ופירושיו. הפרשן התלמודי רבי יצחק קנפנטון, בספר "דרכי התלמוד" מזהיר לדקדק בדבריו "כי כל דבריו במשקל ובמידה ואין בהם יתר אפילו אות אחת". ורבינו בחיי מציין אותו "האיש משה מופת הזמן, אשר מתק דבריו נאצל ממתק של מן, הוא הרב הגדול הרמב"ן. הוא הורה לנו את הדרך אשר נעלה בה, ובדרך אמת הינחנו, הוא אשר הצדיקנו וזיכנו ושהחיינו" (הקדמת רבינו בחיי על התורה).
הרמב"ן מפורסם לתהילה בתור אחד מגדולי האומה של כל הדורות ועמוד התווך בדורו, "האשל הגדול מצדיק הרבים ככוכבים" (הריטב"א) אליו פנו לקבל הדרכה ועצה. הוא הטביע את חותמו על עיצוב חיי עמנו. כגדול מאחיו גם בעיני האומות, התווכח, לפי פקודת המלך, עם המומר פבלו כריסטיאני בענייני אמונה ויוכל לו, יצא כמנצח והרים קרן ישראל. סמוך לוויכוח זה באו המלך ושריו לבית-הכנסת לשמוע את דרשתו, כיבדוהו בתשורות ובמשאת כבוד. את פרטי הויכוח רשם הרמב"ן בספרו "מלחמת חובה".
הרמב"ן חיבר הרבה ספרים תורניים הנלמדים עד היום בכל הישיבות ובכל בתי הכנסת. המפורסמים שבהם הם: פירושו על התורה בדרך הפשט והרמז, פירושו לאיוב ושיר השירים, חידושים על התלמוד, ספר הזכות, וספר מלחמות ה', ספר הגאולה האמונה והביטחון, ספר המצוות להשלמת ספרו של הרמב"ם, שאלות ותשובות, פיוטים, שירים, סליחות ואגרות. ספריו היקנו לו שם עולם והעמידו אותו בראש חכמי התלמוד והפוסקים. מעניינת שיטתו המיוחדת באמונות ודעות, ומחשבת ישראל. הוא מעמיד את יסודות היהדות על אמונה בבריאת העולם, ידיעת ה' והשגחתו, תחיית המתים וחיי נצח. בקבלה מבסס הרמב"ן את מושג עשר הספירות וגלגול הנשמות, ובצדק נחשב לבריח התיכון המקשר ומחבר את שיטת בעלי ההגיון מיסודו של הרמב"ם עם שיטת בעלי הרגש, האגדה, אנשי הסוד והקבלה. הוא מקשר ביניהם ומאחד את כולם ואף נתקבל על כולם ואין עליו מערערין כלל.



הרקע ההיסטורי

תקופת הרמב"ן חופפת את המאה השלוש עשרה שהיא בהיסטוריה של עמנו תקופה קשה מאוד. באותה התקופה השתלטה הדת הנוצרית בכל מדינות אירופה והכנסייה הגיעה לפסגת ההשפעה. התרבות הכללית הושפעה מהמסגרת הדתית. וכל שטחי החיים, המדיניים והכלכליים, התפתחו לפי כיוונה של הכנסייה שהתערבה בכל, קבעה את סדרי השלטון, המליכה מלכים, הורידה אותם מכסאם, ואירגנה מסעי צלב פנימיים נגד כופרים ומחדשים. באותה תקופה החלו רדיפות הדמים ההמוניים כנגד הכופרים. כגון: בפרדש בלבד הרגו בחודש יולי 1209, שמונים אלף כופרים. שורשה של האינקוויזיציה המפורסמת לשמצה, אף היא נעוצה בתקופה זו.
באותו הזמן החלה הכנסייה לבער כל ניצוץ של כפירה כלשהי בעקרונותיה, ע'י נחשולי דם ועינויים, ואף ערכה ויכוחים פומביים להוכחת תעמולתה. מלחמת הכפירה והויכוחים פגעו בראש וראשונה ביהודים, שבהם ראתה הכנסייה את האשם העיקרי ואת השעיר לעזאזל. בתקופה זו התגבשו הצרות המקובלות של ימי הביניים, שהפכו את חיי היהודים לגיהנום. הכנסייה ושליחיה הטילו עליהם מיסים כבדים וארנונות, הגבילו את חופשתם בגזירות והשמדות, והעלילו עליהם כל מיני עלילות שווא לדכאם ולהשמידם באופן רוחני ופיסי. עלילות שגרמו לרדיפות, גירושים והשמדות.
האפיפיור אינוקנטיוס השלישי שישב על כס הכהונה בתקופה זו (1198-1216) הניח את היסוד לכל הגזירות והפורענויות שנפלו על ראש היהודים.
בשנת 1215, בועידה הלוטרנית הרביעית, יצאה הגזירה המפורסמת על טלאי צהוב בתבנית עגול ברוחב ארבע אצבעות שעל היהודים לשאת על בגדיהם כדי להבדילם, כנחותי דרגא, משאר העם, להשפילם ולבזותם ולהעמידם בפני פגיעות. הגזירות של הכנסייה נתנו אותותיהם בראש וראשונה בחיי יהודי צרפת. בשנת 1182 גירשם פיליפ מלך צרפת מארצו. אחרי שהעלו לו סכומי כסף גדולים, מיסים ואחוזים מהכנסותיהם הוא התיר להם, אמנם, לשוב לצרפת ב-1198, אבל גם אז היו חייהם תלויים תמיד מנגד, ובשנת 1240 התקיים הויכוח הפומבי בפריז שהסתיים בגזירת שריפת התלמוד שהחרידה את כל בית ישראל, ועוררה אותו לעליה לארץ ישראל – לברוח מהגלות הנוראה.
במידת מה היה המצב בספרד ובאראגוניה בה חי הרמב"ן נוח יותר. מלכי אראגוניה ובעיקר המלך יעקב הראשון נטו חסד ליהודים ואף הישוו זכויותיהם לזכויות שאר האזרחים. אך בהשפעת הכמרים נאלץ להנהיג את אות הקלון, ולכפות על היהודים לשמוע בבתי הכנסת את דרשות הנזירים וכן להיכנס אתם לויכוחים פומביים כדי למרר את חייהם. מלך זה אף כפה על הרמב"ן להשתתף בויכוח פומבי שאירגן בברצלונה בשנת 1263.
בתולדות הישוב היהודי החדש נחשב הרמב"ן כאחד ממניחי היסודות לחידוש הישוב היהודי בארץ ישראל, וכחלוץ לפני המחנה לדורו ולדורות הבאים אחריו.
במאמרנו זה ברצוננו להתעכב על יחסו של הרמב"ן לארץ-ישראל והגאולה מבחינה עיונית והיסטורית – על רקע התקופה.



מעלת ארץ-ישראל
למשנתו של הרמב"ן יש ערך גדול מבחינת הגישה לארץ ישראל ולגאולה והכינוי שנותנים לו "אבי הישוב" – מתייחס לא רק למעשיו ולפעולותיו אלא גם למשנתו, המשמשת יסוד בדומה למשנתו של רבי יהודה הלוי, לגישות הלאומיות והארץ-ישראליות, של כל אלה שהלכו בעקבותיו ופיתחו את המחשבה הלאומית והגאולתית שבתפיסת ישראל. על שניהם מתבססת מחשבתם המקורית של החיד"א ושל הרב קוק זצ"ל שהיא במסגרתה ובגישתה העיונית של התורה מארץ-ישראל. גרעיני המחשבה הלאומית נמצאים בהרבה אימרות והלכות המפוזרים בכל הספרות התורתית והתלמודית והרבה משתמשים בהם, אלא שהרמב"ן מבליטם ומדגישם ונותן להם מסגרת שיטתית וניתוח מעמיק במישרין - באגרת הגאולה, ודרך אגב בפרשנות לתורה ולמגילות, באגרות, בתפילות ובשירים.
הרמב"ן מרבה בשבחיה של ארץ-ישראל כי הארץ היא טובה ורחבה, מלאה מעיינות ואוצרות טבע, פירותיה שמנים ומתוקים עד שתזוב כולה כדבש מהם, ואוירה זך ונאה וטוב ויפה לבני אדם, ומחצבים יקרים בה, אבנים גדולות ו"אבנים יקרות", נחושת וברזל, ולא תחסר כל בה. "צבי כל הארצות" זה משמח ונעים. משה רבינו, אומר הרמב"ן, שמח לראות את טוב הארץ. (דברים לד, א) אף הרמב"ן שמח לדעת את טובה ואוצרותיה הטבעיים הגנוזים, ובעיקר, שהיא ארץ נבחרת, סגולה מכל הארצות מבחינה רוחנית, ארץ ה' ומצוותיו. הרמב"ן תופס את ארץ ישראל – תפיסה עיונית פילוסופית מיסטית. ארץ ישראל היא בהתאם לכתוב בתורה ובנביאים ובחז"ל "ארץ ה'". התורה יוצאת מארץ ישראל ואין תורה כתורת ארץ ישראל. הנבואה נמצאת רק בארץ ישראל, ורק כאן אפשר להגיע לשלמות עליונה, השראה והתעלות נפשית. רעיונות אלו מצויים אצל הרבה חכמים, והרמב"ן נותן להם מסגרת מחשבתית. הוא מסתכל על ארץ ישראל כעל פלטרין של מלך, היכלו ומשכנו. וכל הדר בארץ ישראל דר ליד השכינה ומסביר הרמב'ן תופעה זאת כדרכו.
"ומהו העניין הזה "ארץ ה'" וכי אין העולם כולו ארץ ה'? הכל ברא והכל יצר והכל שלו. יסוד הדבר הזה בפסוק שאמר "שבהנחל עליון גויים", בהפרידו כוכב ומזל ידוע. וזהו שנאמר "אשר חלק ה' אלהיך אתם לכל העמים", אשר חלק לכולם מזלות בשמים, וגבוהים עליהם, מלאכי עליון, נתנם להיות שרים עליהם כעניין שכתוב, ושר מלכות פרס עומד לנגדי, וכתוב והנה שר יוון בא, ונקראין מלכים דכתיב ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס. והשם הנכבד הוא אלהי האלקים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעית הישוב היא, נחלת ה' מיוחדת לשמו. לא נתן עליה מן המלכים קצין ושוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המייחד שמו. (ויקרא יח, כה) והשכינה שורה תמיד בארץ ישראל (שם, לג, כ) נקרא אלקי ארץ ישראל, ויושביה הם רואים פני המלך" (בדרשתו לראש השנה).





חזור

 
www.moreshet.co.il
להארות והערות
Email:
cohnga@mail.biu.ac.il :דואר אלקטרוני

פקס: 5662720-02-972